נקודת השבירה של שרי הליכוד

השר בני בגין השיב בשם הממשלה להצעת החוק של אורלב. בגין, שהחצים כוונו השבוע לא רק אליו אלא גם אל אביו המנוח - בין היתר, מיכאל בן ארי אמר שבני משפחת בגין הם אויבי ארץ ישראל – נשא נאום נלהב והממשלה הייתה יכולה להסתפק בו. על-פי החוק די במשיב אחד. אבל גלעד ארדן, ששמע כמה דקות קודם לכן את האורחים ביציע, שרובם נראים תושבי יו"ש - אם כי היום כיפות גדולות, זקנים, חצאיות ארוכות ומטפחות לאו-דווקא מעידים על מקום מגורים - מוחאים כפיים לאורלב, החליט להשיב ועלה אף הוא לדוכן. ארדן גלגל, איך לא, את אחת הפרשיות טרום ההינתקות, כשהוא עצמו היה מהח"כים הבולטים בקרב מורדי הליכוד. הוא הזכיר לנוכחים כיצד שרי הליכוד המתינו לפרישת המפד"ל ואורלב העניק לשרון ארכה של שבועיים.

איך שגלגל מסתובב. השבוע היה אורלב זה שהאשים את שרי הליכוד, ובהם מורדים מתקופת שרון, בכך שהם נותנים יד לסכנה שאינה פחותה מההינתקות.

אכן, יש מי שמגדיר את הבאות כ"מגה הינתקות", שכן אחרי שכונת האולפנה על הפרק פינוי מגרון, גבעת אסף והיד עוד נטויה.

האם אכן מדובר בהינתקות, או במאבק על חמישה בתים בבית-אל?

כמובן, לא מדובר בפינוי אלפי אנשים כמו בגוש קטיף. ומנגד, בתהליך אוסלו לא פונה שום יישוב, אבל היה זה תהליך שפגע בהתיישבות ביש"ע לא פחות ואולי אף יותר מפינוי יישובי סיני או פינוי גוש קטיף.

שלושה פתרונות הציע השמאל, שמטרתם היא פינוי יישובים ביש"ע. הפתרון הראשון היה תהליך מדיני. תהליך אוסלו. ניסיון להגיע להסכם שלום כשההתנחלויות ביש"ע מוצגות כמכשול לשלום. הניסיון נכשל והפתרון התגלה כחסר כל תכלית בשיחות קמפ דיוויד שניהל אהוד ברק.

הפתרון השני כלל מהלכים חד-צדדיים. אין פרטנר לשלום, הסבירו הוגי המהלך, אבל עלינו להיפרד מהפלשתינים וההתנחלויות הן מכשול ביטחוני שבולם את ההיפרדות.

שרון הלך להינתקות והתוצאה ידועה. לא התיקים של אולמרט מנעו את תוכנית ההתכנסות מיו"ש שרקם, אלא היותה של התוכנית לא מציאותית.
כששתי האופציות התרסקו, השמאל העלה אופציה שלישית - הפתרון המשפטי. אם אין פרטנר לשלום ואין אפשרות ביטחונית לפנות את היישובים באופן חד-צדדי, הפתרון הוא לגרום לפינוי באמצעים משפטיים. באוסלו הוצגו ההתנחלויות כמכשול מדיני, בהינתקות כמכשול ביטחוני, ואילו המאבק שבו פתחה זה עתה 'שלום עכשיו' מציג את ההתנחלויות כמכשול לשלטון החוק. לא בשביל להרוס חמישה בתים בבית-אל פועלת המכונה המשומנת היטב. הממדים גדולים בהרבה.

שרון הוביל את המהלך שמטרתו הייתה פינוי יישובים. נתניהו נגרר לתוכו והיה רוצה לעצור במדרון החלקלק, השאלה היא אם יצליח. אבל השרים שלא מצביעים בניגוד לעמדת ראש ממשלה פעלו אז ופועלים היום משיקולים פוליטיים. אורלב עיכב את פרישתו מממשלת שרון לא משום שחשש להיפרד מהכיסא - הוא ידע שההתפטרות בוא תבוא - אלא בגלל העימות במפד"ל, כשיו"ר המפלגה אפי איתם דווקא מיהר להתפטר. שרי הליכוד הצביעו אף הם שלשום ממניעים פוליטיים, רק שהצדדים התחלפו.

ביום שלישי נחת יולי אדלשטיין בארץ לאחר ביקור בניו-יורק. עוד בטרם יצא הבטיח שיצביע בכל מקרה בעד חוק ההסדרה. עם נחיתתו זומן בדחיפות לפגישה עם ראש הממשלה.

נתניהו קיבל אותו בסבר פנים יפות. הזמין אותו לשבת לצדו בכורסאות העמוקות שבפנים. מאז הקדנציה הראשונה שלו למד נתניהו היטב התנהלות פוליטית. לו היה מאיים על אדלשטיין בפיטורין היה אדלשטיין מתבצר בעמדתו. לפני כחודש חגג 25 שנים לשחרורו ממחנה העבודה בסיביר. איומים מעוררים אצלו התנגדות אינסטינקטיבית.

נתניהו לא הזכיר כלל את ההצבעה שנקבעה למחרת. הוא ביקש להתייעץ עם אדלשטיין כיצד לשפר את האווירה בשטח. אדלשטיין אמר שהאווירה גרועה. בכינוס הפעילים במעלה אדומים באו אליו בטענות. רבין היה הגבר האחרון שבנה כאן, אמרו הפעילים, אתם לא בונים כלום. לא היו שם זקנים וכיפות והפגישה כאמור לא נערכה בבית-אל או בשילה.

אז מה עלינו לעשות, שאל נתניהו. אדלשטיין ענה - יש להפקיע את הסמכויות ביו"ש משר הביטחון. מה אתה מציע, גיחך נתניהו, להחליף את שר הביטחון? זה רעיון לא רע, ענה אדלשטיין, אבל גם אם לא - אפשר להקים ועדת שרים להתיישבות, להציע פתרונות שירגיעו את השטח באופן מיידי וללכת במסלול שימנע את התביעות בעתיד.

למחרת הציג נתניהו את התוכנית החלופית לחוק ההסדרה שכללה הקמת ועדת שרים להתיישבות (בראשותו) ובניית כמה מאות יחידות דיור ביו"ש. לשני השרים שוויתרו על כוונתם לתמוך בהצעת החוק, אדלשטיין והרשקוביץ, הציע חברות בוועדה, והרשקוביץ עשוי להתמנות גם לממלא-מקום יו"ר הוועדה.
אדלשטיין התלבט עד לרגע האחרון. את ההחלטה להיעדר קיבל שעה קלה לפני שהחלה ההצבעה. כל סגני השרים מהליכוד נעדרו.

האם היה על אדלשטיין (כמו גם על הרשקוביץ) לעמוד בהבטחתו ולהצביע בעד החוק? שאלה טובה.

אדלשטיין מצא את עצמו במצב של מי ששולף נשק, צועק "אחרי", מסתער על היעד ולפתע מגלה שאין מאחוריו איש. אולי חייל או שניים.

כמה פעמים במהלך הקדנציה ריכז אדלשטיין מחאה בסיעה. כאן הגיעה סיעת הליכוד לצומת שבו דרוש גנרל בשביל להסתער. קצין בכיר לא מתאים. ויש גנרל כזה בסיעת הליכוד. קוראים לו בוגי יעלון.

ביום שני במאהל המחאה בישרו מנהיגי שובתי הרעב בהתלהבות שהשר ישראל כ"ץ מקצר את שהותו בחו"ל וחוזר לארץ על-מנת להצביע בעד חוק ההסדרה. כץ שהה בהולנד. סילבן שלום ששהה בארה"ב החל אף הוא לתכנן חזרה מוקדמת.

בצהריים התכנסה סיעת הליכוד. השרים הביעו תמיכה בעמדת ראש הממשלה, והשר בוגי יעלון שצידד קודם לכן בהצעת החוק לא זו בלבד שהתייצב לצדו של נתניהו, אלא אף מתח ביקורת על החוק. מהרגע שבו פתח בדבריו החל להתגלגל כדור שלג שקבר תחתיו את חוק ההסדרה. מאז תחילת הקדנציה נתפס יעלון כאלטרנטיבה ימנית בקרב השרים. אדלשטיין היה יכול להאיץ את המאבק. יעלון היה יכול להוביל.

שלום, שקיבל עידכונים מישיבת הסיעה, ביטל את חזרתו לארץ. גם ישראל כ"ץ. מכאן והלאה, חוק ההסדרה הלך ודעך.

בהצבעה עצמה, כבר היה ברור לאן נושבות הרוחות.

בליכוד 9 ח"כים תמכו, כולל יו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה, 6 נעדרו - השרים שלום, כץ ואדלשטיין ושלושה סגני שרים, ו-12 הצביעו נגד: ראש הממשלה, שאר השרים וח"כ כרמל שאמה.

כיצד עברו מרבית השרים את הדרך מהתמיכה שהסתמנה להתנגדות? ביום שלישי בערב הודיע נתניהו שיפטר כל שר שיתמוך בחוק ההסדרה. את האיום כיוון בראש ובראשונה לשרי הליכוד, אם כי הייתה לו השלכה על הצבעתם של שרי ישראל ביתנו. שרי הליכוד מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן. בין איומי ראש הממשלה ללחץ של פעילי שטח. איום הפיטורים הכריע.

ולא שלא הייתה להם אלטרנטיבה. אם למשל, אמר לי אחד מהשרים, גדעון סער, משה כחלון וגלעד ארדן היו מצביעים בעד החוק, לא יעלה על הדעת שנתניהו היה מפטר את שלושתם.

אלמלא נכנס שאול מופז לקואליציה, חלק לא מבוטל משרי הליכוד בוודאות היו מצביעים בעד הצעת החוק. ערב הבחירות, חרב הפיטורים היא חרב מנייר. כשהבחירות לא באופק, חרב הפריימריז היא חרב מפלסטלינה.

שרי הליכוד בחרו בחירה טקטית: הם עלו לספינה כולם יחד. המתפקדים לא יטביעו ספינה שעל סיפונה כו-לם. הם היו יכולים לבוא חשבון עם חלק מהשרים. הם לא יבואו חשבון עם 18 איש. כששני שליש מהסיעה מתנגדים להצעה או מצביעים ברגליים, הניסיון להבליט את האומץ של חברי הכנסת מול התקפלותם של השרים לא ממש מצליח. הדרך היחידה עכשיו לבוא חשבון עם שרי הליכוד היא רק ביום הבחירות בקלפי.

לח"כים, בשונה מהשרים, דווקא היה מנהיג - יו"ר הקואליציה זאב אלקין שהוביל להצבעה את כולם מלבד כרמל שאמה, ועורר חוסר שביעות רצון בסביבתו של ראש הממשלה.

בתחילת השבוע גורמים המקורבים לראש הממשלה הציעו לאקוניס להחליף את אלקין בתפקיד יו"ר הקואליציה. אקוניס דחה את ההצעה ונהג בתבונה. למרות היותו מקורב לנתניהו, תמך בחוק ההסדרה. לו היה מחליף את אלקין העמדה העקרונית שנקט הייתה מתעמעמת. אקוניס היה נתפס כמי שבא למלא את מקומו של יו"ר הקואליציה ששילם מחיר על נאמנותו לעקרונות.

בהמשך עלה שמו של כרמל שאמה, הח"כ היחיד שהצביע נגד החוק. בסיעה העריכו ששאמה יתוגמל כשירוץ לראשות עיריית רמת-גן בתמיכתו של ראש הממשלה, אך בינתיים עלה רעיון הרעיון הזה. אלא ששאמה, אומרים בסיעה, לא יצליח לנהל את הקואליציה, מה גם שיו"ר הקואליציה שהוא גם יו"ר הסיעה נבחר בסיעה בבחירות חשאיות, וסיכוייו של שאמה קלושים.

שס נקטה בעמדתה המסורתית, ללכת עם ולהרגיש בלי. הסיעה לא סיפקה הפתעות. ביום שני התפרסמה בישיבת הסיעה ההוראה של הרב עובדיה יוסף שפסק שיש לתמוך בחוק, אבל כבר אז היה ברור שהרב לא מתכוון להוציא את הסיעה מהקואליציה. הח"כים תמכו בחוק, השרים נעדרו. בכל מקרה, לא מדובר בגולת הכותרת מבחינת המפלגה.

ישראל ביתנו לעומת זאת עברה תהליך דומה לזה שעברו שרי הליכוד. בשבוע שעבר הכוונה הייתה שאפילו השרים של ישראל ביתנו יצביעו בעד החוק, אך לבסוף הכריע ליברמן הכרעה מוזרה: הוא הודיע שהסיעה כולה תצביע נגד ההצעה. לדבריו, תשובותיו של היועץ המשפטי לממשלה והצעותיו של ראש הממשלה מספקות. אלא שהתוצאה הייתה מפתיעה: לראשונה מאז הבחירות הסיעה התפצלה בהצבעה. שמונה, כולל יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן, אכן התנגדו לחוק. שישה, ובהם לא רק השר עוזי לנדאו שקיבל חופש הצבעה בנושאים מדיניים אלא גם פאינה קירשנבאום, מבכירי המפלגה, הצביעו ברגליים. ואילו דודו רותם עשה מעשה והצביע בעד החוק בניגוד להחלטת הסיעה.

מה היו שיקוליו של ליברמן? מדוע לא נהג כאלי ישי שפיצל את הסיעה לשרים ולח"כים והפגין שליטה? שוב, הביצה נולדה בישיבת סיעת הליכוד. נכונותם של שרי הליכוד להתיישר העמידה את ליברמן בדילמה כשהוא ניצב בחזית. הוא חשש שאם יצביע בעד הצעת החוק נתניהו יפטר את שרי ישראל ביתנו ויוציא את הסיעה מהקואליציה, כשאין לישראל ביתנו שום אפשרות להפיל את הממשלה.

המסורת הפוליטית של ישראל ביתנו היא שהסיעה מצביעה כאיש אחד, ולכן העדיף ליברמן שלא לפצל את הסיעה לשרים ולח"כים. בפועל ההחלטה לא יצאה לפועל, והסיעה הצטיירה כמפוצלת יותר מסיעת הליכוד.

הבית היהודי. הסיעה הכי קטנה בקואליציה נקלעה לשיא הדרמה, כשאחד מחבריה מוביל את החקיקה, השני מאושפז מבלי שתהיה לו יכולת להגיע לכנסת, והשלישי, ליתר דיוק הראשון, השר ויו"ר המפלגה שהבטיח לתמוך בחוק, נעדר מההצבעה.

הרשקוביץ מצא את עצמו במצב דומה לזה של אדלשטיין, כשהוא נותר לבד במערכה ונתניהו פועל לקרבו ולאו-דווקא משמיע איומים. ערב ההצבעה הציע לו לחשוב ביחד על פתרון שיאפשר לא לפטרו אם יצביע בעד החוק. אלא שהרשקוביץ לא היה יכול לספק את הנוסחה שתאפשר לנתניהו למחול לו ולאיים בו-זמנית על שרי הליכוד.

במקביל קיבל פניות ממספר ראשי מועצות בולטים ורבנים ביו"ש שלא להצביע בעד החוק מכיוון שהחוק בכל מקרה ייפול והצבעתו תוביל לפרישה. מדובר בתסריט סביר בהחלט: לא הייתה אחדות בקרב ההנהגה ביו"ש. אדלשטיין ביקש מאורלב לדחות ולו לרבע שעה את ההצבעה, כפי שתיארנו בתחילת הכתבה, משום שהחל מהבוקר התנהלו מגעים עם שובתי הרעב וראשי המאבק. בבוקר נשאל אורלב אם הוא יכול לשקול את דחיית החוק. אורלב השיב שיעשה זאת אם יקבל פנייה של ראשי מועצות ורבנים והקריא את הרשימה. תנקטו עמדה אחידה, ביקש. ההמשך ברור.

הרשקוביץ נהג כאדלשטיין, אך הוא במצב שונה. אדלשטיין הוא אחד מ-15 שרים. הרשקוביץ הוא השר היחיד. הליכוד לא מתכונן לפריימריז, הבית היהודי כן. אורלב הודיע שיבקש בישיבת הסיעה הקרובה ביום שני לדון בפרישת הסיעה מהקואליציה. ההכרעה, ולא לראשונה, בידי אורבך.

לסיכום - המאבק הפוליטי בעד חוק ההסדרה נכשל. לא באשמת יוזם החוק אלא באשמת מפלגת השלטון, שלא תרגמה את תמיכת מרבית נציגיה בכנסת להצבעה במליאה.

הקבוצות המאורגנות האידיאולוגיות בליכוד לא עמדו מול איומי הפיטורים מצד ראש הממשלה והמאמצים שהשקיע. ייתכן שללא פעילות מחאה פרלמנטרית, דוגמת היעדרותם של חברי הסיעה מהצבעות חיוניות כפי שהיה בתקופת שרון, לא מנצחים מאבקים מסוג זה.

בינתיים לא ברור מהן החלופות, והאם יימנע פינוי אלים של הבתים בבית אל. גם לא בטוח שהקמת ועדת השרים להתיישבות תביא לשינוי. כשראש הממשלה הוא יו"ר הוועדה, משמעות הדבר היא שמה שהיה הוא שיהיה. הרי לו רצה יכול היה נתניהו לכופף גם את שר הביטחון. והעיקר, לא ברור עד כמה היועץ המשפטי מעוניין ומסוגל למנוע תביעות עתידיות.

אורלב מתכוון להניח את הצעת החוק מחדש על שולחן הכנסת. גלעד ארדן אומר שאם תוך חודשיים לא תהיה בנייה והיועץ המשפטי לא יספק פתרונות שימנעו תביעות עתידיות, יתמוך בהצעת החוק. אבל גלעד ארדן אמר דברים די דומים גם לפני שבועיים.