סרט אימה

בשבועות האחרונים התרחשה סתימת פיות שמשום מה חמקה מעיני כולנו. חבר מועצת הקולנוע הרב ישראל גליס פוטר מהמועצה בגלל אמירה ביקורתית, חריפה (וטיפשית) כלפי תעשיית הקולנוע הישראלי. הוא תקף את איגודי היוצרים ואת קרנות הקולנוע, וכתב לאנשי הענף: "יש בידי המועצה מספיק חומר כדי לשלוח אתכם לאורווה". שרת התרבות לימור לבנת נאלצה להיכנע ללחץ המסיבי שהפעילו עליה הארגונים והקרנות והודיעה על פיטוריו.

אני חולק בתוקף על אמירתו הפוגענית של גליס. כמייסד קרן קולנוע, חבר הנהלה ולקטור בקרן הקולנוע הישראלי, אני יודע בוודאות שהוא טועה לחלוטין. אבל האם יעלה על הדעת לפטר אדם בגלל אמירה, קשה ככל שתהיה?

עצוב וכואב שדווקא חבריי, יוצרי הקולנוע הישראלים, שתמיד הם הראשונים להתגייס - ובצדק - להגנה על חופש הדיבור כשנעשה ניסיון כלשהו לסתימת פיות של ביקורת כלפי ישראל, הופכים כאן לפתע את עורם ומובילים קמפיין מכוער להדחת אדם מתפקידו רק בגלל הבעת דעה, גם אם מקוממת.

רק לפני כשנתיים סערה הארץ (ליתר דיוק, יאיר לפיד מ'ידיעות אחרונות') סביב הסרט 'אודם', כאשר הבמאי נחשד, לדעתי שלא בצדק, בניסיון להשוות את חיילי צה"ל לנאצים. מועצת הקולנוע דאז, דווקא לא זו שמונתה בידי "צרת התרבות", כפי שכינה אותה בגסות השחקן איתי טיראן, הגיבה בהיסטריה ורצתה להכניס קריטריון חדש - מעין "הצהרת נאמנות" של יוצרי הקולנוע, והנהלת קרן הקולנוע אפילו השעתה את מימון הסרט. נאבקתי גם אז נגד מהלכים סותמי פיות כאלה. אז כיצד קורה שדווקא אותם יושבי בית הזכוכית הקולנועי מיידים מתוכו אבנים?

הרדיפה אחרי הרב גליס נובעת מהכרזת מלחמה כוללת של הברנז'ה הקולנועית. היא חלק מקמפיין אגרסיבי שהיא מנהלת שאינו לוקח שבויים. על מה המאבק? על כסף. מועצת הקולנוע שוקלת, רחמנא ליצלן, להגדיל את התקציב המיועד לפריפריה החברתית והתרבותית בשני אחוזים בערך בלבד; וזאת כאשר לכתחילה תמיכה זו הייתה בגובה שברי אחוזים. מרגע ששמעו על כך, אנשי הקולנוע מנהלים מסע מכוער של השמצות כלפי ראש מועצת הקולנוע, כלפי חברים מסוימים במועצה, ומעל לכול, כלפי שרת התרבות לבנת. זו הייתה גם הסיבה לכך שרדפו את הרב גליס, שהעז לתמוך בהגדלת התקציב המדובר.

כך נוצר מצב שדווקא אותם אבירי המאבק לצדק חברתי נאבקים עתה בשם "כוחות השוק" האמנותיים. הם נלחמים כדי למנוע העדפה מתקנת של יוצרים המתקשים לחדור לברנז'ה. לפתע, הם צריכים לא רק למחות ולהאשים אחרים בחוסר צדק חברתי, אלא "לשלם" על כך מתקציבם (כאמור, בסך הכול 2 אחוזים). וכל המאבק הזה מתנהל, באופן אבסורדי, בשם חופש היצירה.

אין ספק שרעיון ההעדפה המתקנת בכל תחום הוא בעייתי. בכל זאת, הטובות שבמדינות המערב נזקקות לו כשיש חסמי "שוק" לקבוצות חברתיות שונות בכניסה לתחומים ספציפיים. כך למשל נעשה בחקיקה (!) לגבי מינוי נשים וערבים לדירקטוריונים, בעניין תנאי קבלת סטודנטים לאוניברסיטאות ועוד.

יש להניח שאנשים בעלי מודעות חברתית גבוהה היו אמורים לתמוך בגישה מתקדמת זו. אלא שבאופן תמוה, היוצרים טוענים שבתחום האמנות אין להפעיל העדפה מתקנת. משום מה, כשזו פוגעת בהם, היא מותקפת כפוליטיזציה, כביכול, של האמנות.

אך האם הפקדת אחריות כלכלית גבוהה בידי נשים וערבים שלא נבחרו על-פי כישוריהם בלבד פחות בעייתית מאשר הפקדת כספי הפקת סרט? האם סטודנט קצת פחות מוכשר וממעמד סוציו-אקונומי נמוך שהופך לרופא אינו מסוכן יותר מאשר סרט בלתי מושלם?

וכאן חשוב להדגיש: מטרת התמיכה בתחום זה אינה בשום אופן לאפשר לסרטים גרועים לצאת לדרך. גם בתקציב המוגדל אין שום אפשרות להפיק סרטי קולנוע ללא תמיכה מסיבית של קרנות הקולנוע הגדולות, שאמורות לבחון באופן בלתי מותנה את האיכות האמנותית הנדרשת.

מטרת התקציב הזה היא לסייע בידי היוצר הפריפריאלי, שסובל מחסמים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, להתגבר על אותם חסמים באמצעות מלגות פיתוח נדיבות יותר, חונכוּת וליווי אינטנסיבי יותר, חממות יצירה וגם תוספת תקציבית קטנה שתקל על סיכויי ההפקה של הסרט שכבר קיבל אישור אמנותי מאחת מקרנות הקולנוע האוניברסליות.