לא במקרה בחרו הפלשתינים לפנות לאו"ם בכ"ט בנובמבר. זה כ-100 שנה הם מעתיקים מאיתנו הכל - זהות לאומית, שיטות פעולה, ימי זיכרון וגם תאריכים. גם את ארצנו ביקשו לגזול מאיתנו.
ציפי לבני עלתה מהאוב ודיברה על "תקווה". היא לא התכוונה ליצירתו של נ"ה אימבר, אלא על מו"מ עם הפלשתינים. בפעם האלף. כדי שתיווכח שוב ושוב בעובדה העקרונית ששום מסווה לא יוכל לה: ערביי המזרח התיכון, ובתוכם ערביי ארץ ישראל, לא יקבלו לעולם מדינה יהודית. נא להתכונן לזה.
למצרים ולירדן יש אינטרסים חשובים מהמאבק על ארץ ישראל, לכן הן מסכימות ליחסים דיפלומטיים. לא כך הפלשתינים - אלה התגבשו לא סביב רעיון לאומי פוזיטיבי, אלא סביב שלילת לאומיותם של היהודים. וזה עוד לפני הוויכוח על הארץ. אין קשר אמיתי בין ערביי שכם לערביי חברון, ובין אלה לערביי עזה. לא קשר היסטורי ולא משפחתי; אפילו הדיאלקטים הלשוניים שונים.
הקשר העיקרי המאחד את העולם הערבי הוא הרצון הפשוט והגלוי - גלוי עד מבוכה - לסלקנו מכאן ומארצות החיים בכלל. זה עומק האמת המפחידה חלקים בתוכנו, שמוסיפים להסתער על טחנות רוח וכושלים שוב ושוב בשיפוט המציאות ובהקשבה להיסטוריה. קיראו באמנה הפלשתינית, היא לא ממש שונה מזו של חמאס. אין ליהודים מקום פה ובכלל, ואגב, על הר הבית מעולם לא שכנו מקדשים יהודיים.
עכשיו האו"ם הצביע על קבלת פלשתין כחברה משקיפה. מה החידוש? האו"ם הצביע על התנועה המוסרית ביותר במאה ה-20 - הציונות - כעל תנועה גזענית. מאז ייסודו, לא הייתה מדינה אחת שספגה אחוז ממאות ההחלטות וההצבעות השליליות שספגה ישראל. בין חברות האו"ם יש רוב אדיר להצבעה על מחיקתה של ישראל ממדינות העולם. אז למה לא ללכת על כל הקופה? קדימה!
אשר לנו, גם בשיבת ציון השנייה עמדו מול שבי ציון בזמן עזרא ונחמיה, הפלשתינים של אז, והפריעו לנו לשוב הביתה. כמו היום, גם אז, הפתרון היה מגל וחרב, בנייה והגנה: "ואנחנו עושים במלאכה, וחציָם מחזיקים ברמָחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והיו לנו הלילה מִשמר, והיום - מלאכה" (נחמיה, פרק ד'). כך עשתה גם הציונות מראשיתה למרות התנגדות האזור והעולם, וכך נמשיך להבא.
האו"ם לא הצליח לעשות דבר משמעותי בכל שנותיו למעט ההצבעה על הקמת מדינת ישראל, שעשתה צדק היסטורי עם היהודים. ההצבעה בסוף השבוע באו"ם, בתאריך שבו אירעה ההצבעה ההיסטורית ההיא, מוחקת את זכויותיו ההן של האו"ם ותיזכר לדיראון כיום שבו העולם נכנע באופן רשמי לטרור ולשקר ההיסטוריה.
אומות העולם אינן יודעות כיצד לטפל בבעיה המרכזית המסכנת את שלום העולם החופשי כולו - האיסלאם הרדיקלי המקבל יותר ויותר לגיטימציה בקרב החברה המוסלמית המתונה. תחת זאת, הן בוחרות לעשות מה שעשו פעמים רבות בהיסטוריה: להקריב את היהודים, בתקווה שיקבלו שקט.
אנחנו יודעים שהן תקבלנה גם חרפה וגם מלחמה. מכל מקום, בפעם הזאת ההיסטוריה שונה: העם היהודי חזר להיסטוריה, שב הביתה לציון, ואינו מתכוון להתמסר לשיגיונות ההתאבדות של העולם, גם אם יש להן רוב אוטומטי באו"ם.
|
|
|
|
דון קישוט ברנע [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
כך פירש ברנע את שאירע
בבחירות המקדימות בליכוד:
|
|
|
|
| "ראשון נבחר גדעון סער, אופורטוניסט שבידו האחת מחליף תקליטים בברים בתל אביב, ובידו השנייה מכניס פוליטיזציה מסוכנת למערכת הבחירות" | |
|
|
|
הבחירות המקדימות בליכוד הן נייר לקמוס מצוין להבנת התקשורת הישראלית, המתַפקדת כמעט כולה כמועדון אוהדים שרופים של קבוצת כדורגל. התגובות הפבלוביות השליליות החוזרות על עצמן במחזוריות מביכה לא נועדו לספק מידע, חלילה, אלא לייצר אווירה של דה-לגיטימציה.
יש בזה כדי לצופף שורות בחוגים מסוימים המחבבים את שיח הפלורליזם וחופש המחשבה, אבל אינם ששים לממשו ביחס לחברים מתוכם, שהחליטו לחצות קווים ולהזדהות עם ה"דנונים" וה"פייגלינים".
אגב, הכינויים האלה דומים להפליא לכינויים שאבותיהם הדביקו למנחם בגין בשעתו, ולבני בגין בשעתו, אלא שכעת הם כאילו מתרפקים על זכרם.
כדון קישוט, החמוש בערכי עולמו הישן מול עולם שהשתנה, גם נחום ברנע נתפס משרבט את מילות הקללה הקדמוניות של מחנהו המידלדל: "פייגלין, פייגלין". ועוד הטיף: "בלי בושה, בלי חרטה, בלי זכויות אדם". השמאל העולמי ומקבילו הישראלי אינם מצטיינים בדיאלוג עם היריב האידיאולוגי - דיאלוג משמעו לגיטימציה - אלא בהתכבדות בקלונו המדומה. "אנחנו" עוסקים בזכויות אדם ובדמוקרטיה, אבל הם, הם פראים, " מתנחלים", "דתיים", "לא נחמדים".
כך פירש ברנע את שאירע בבחירות המקדימות בליכוד: "ראשון נבחר גדעון סער, אופורטוניסט שבידו האחת מחליף תקליטים בברים בתל אביב, ובידו השנייה מכניס פוליטיזציה מסוכנת למערכת הבחירות". זאת הפרשנות של חתן פרס ישראל לעיתונאות, זה שאילנה דיין התרפקה עליו פעם כזקן חכמי השבט.
ספק אם ב-20 השנים האחרונות היה שר חינוך מוצלח מסער, שהתגבר בהצלחה מרשימה על עיי החורבות שהותירה קודמתו בתפקיד, חביבתו של ברנע. בין ברנע לסער זורם דם רע. לפני כחצי שנה חשף שר החינוך את ערוותו של ברנע, שפירסם ביקורת עליו ועל משרדו בלי שבדק נתונים. סער הביא את הנתונים הנכונים וכינה את ברנע "שרלטן". אבל ברנע לא ייתן לעניינים האישיים להשפיע על פרשנותו המקצועית.
וזה ה"יהלום" שבכתר פרשני השמאל הישראלי, המתנהג כאחרון הבסטיונרים בשוק התקשורת הישראלי. על כך לימדו אותנו חכמינו: "הפוסל - במומו פוסל". בלי שום בושה, בלי שום חרטה, בלי זכויות ליהודים להחליט על גורלם והרכבם בעצמם.
|
|
|
|
|
ברקאי. "הליכוד שחט" [צילום: פלאש 90]
|
|
|
לברנע יש כפילים ומשובטים לעייפה בתקשורת הישראלית. ראו אמנון אברמוביץ' ויוסי ורטר ושלל פרשנים שאמרו בדיוק אותו הדבר לפני ארבע שנים: הליכוד נצבע ב"צבע של ימין קיצוני מובהק". זה, אגב, ציטוט של אברמוביץ' מאז. התקדם האיש. נקנח ברזי ברקאי, שלמשמע תוצאות הבחירות בליכוד נאנח מנהמת ליבו: "השמש לא זרחה, השיטה - שיטת הדילים - פרחה, והליכוד שחט".
הציטוט לקוח כמובן משירו הקשה של ח"נ ביאליק, "בעיר ההרגה", שנכתב בעקבות פוגרום קישינב ב-1903: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". ביאליק שיבץ תיאורים פלשתיים קשים ומזעזעים ממראות הטבח. אני בטוח שרזי לא חשב על מלוא משמעות הציטוט, אלא יצר פרפראזה אסוציאטיבית.
אבל דווקא בשל אקראיותו, מלמד הציטוט על המיקום הנפשי של השדרן הוותיק ביחס למציאות המשתנה - ועימו שבט שלם של עיתונאים מהסדר הישן, שעיצבו את התודעה הציבורית בדור הקודם ונאחזים בחמת זעם בקרנות המזבח של עולמם הקודם. נא להתעדכן.
|
|
תפוס כינוי יחודי
