מלך סיאם בתיאטרון אורנה פורת

את סיפור הסרט הנודע ("המלך ואני") בו כיכב יול ברינר המנוח עם דבורה קר, עיבד למחזה ירון כפכפי, שכתב לו את הפזמונים והלחנים. יחד עם הבימוי המוקפד והיצירתי של משה קפטן, התלבושות המרהיבות האותנטיות שעיצב יובל כספין, התפאורה המעוצבת להפליא של סבטלנה ברגר והתאורה של זיו וולושין הכה ראוי - הם הערובה להצלחת השחקנים המחוננים בקונטקסט הזה.

מה מצא חן בעיניכם בהצגה? שאלתי את גלעד ודניאל. "שהכל התרחש במקום אחד, ושההצגה כה שונה מכל האחרות שראינו עד היום", ענו. ואכן, ארמונו של מלך סיאם, אליו מגיעה המחנכת והמורה מאנגליה אנה (קלייר בן דויד בעלת קול הזהב), הוא מקום בו מרוכזת ההתרחשות. ודברים אכן מתרחשים, כששתי תרבויות כה שונות - זו מהמזרח הרחוק, וזו מהמערב, נפגשות ומתעמתות. והמתח הנוצר מהמפגש הזה, הוא שיוצר את הדרמה.

המלך הקשוח (מיקי לאון, שהמלכותיות נסוכה בו בכל תפקידי המלכים שמילא בתיאטרון גשר - כמו יאסון, בעלה של מדאה), שחזותו המרשימה מפילה חיתתה על כל סובביו. מילה מפי קולו הרועם, וכולם משתטחים על גחונם ומשתחווים. וכשאדם קשוח כזה נתקל באשה מודרנית מערבית ועדינה כמו המורה אנה - מתלקחות מריבות עד כדי כך שאנה אורזת את חפציה ורוצה לחזור לאנגליה עם בנה לואיס.

שיעורים לילדים הצופים

הילדים הצופים בהצגה לומדים ממנה הרבה: מהי מערכת יחסים בחצר מלך אמיתי, לא מהאגדות; במה מתבטא ההבדל בין תרבויות המזרח והמערב; הם מבחינים בסגנון הלבוש ועיצוב העיטורים בארמון; הם מגלים את תנועות המחול הסיאמי, עם הדגש על תנועת כפות הידיים (ואחרי ההצגה הם חוזרים על התנועות והשירים היפים); והכי הכי חשוב - הם לומדים כיצד החברות שנוצרת בין הנסיכה המתוקה והמקסימה לבין לואיס, בנה של אנה (אור מאיר החביב), גורמת בסופו של דבר לגשר על כל הפערים, ולהישארותם של אנה ולואיס בסופו של דבר בסיאם. הם גם מגלים שתאילנד של היום היא מה שהייתה פעם סיאם.

תענוג לחזות בהצגה עם מרכיבים איכותיים כה בעלי משקל, שהתיאטרון השקיע בה את מיטב היוצרים, וכן שני שחקנים מנוסים כזמרת המחוננת קלייר בן דויד ושחקן תיאטרון גשר מיקי לאון, בצד חבורת בוגרי בתי ספר למשחק צעירים מקסימים, חינניים, בעלי יכולת משחק מעולה כשביניהם בולטים כמה זמרים בעלי קולות מרשימים ביותר - כמו שמעון חאבה כיועץ המלך, רועי קקון כנסיך צ'וללונגקורן, וכן "האישה הראשונה" של המלך - מאיה מדג'ר, דפי אלפרן נוי הלפרין ויהונתן מגון.

כל אחד מהיוצרים שהוזכרו לעיל הוא פנומן בתחומו, וההצגה היא פנינה תיאטרונית שצריך לרוץ ולראותה.