דלק באוקטן מטופש

יבבות עדינות נשמעו מחדר השינה. הצצתי וראיתי שהכלב הגדול יושב מתוסכל בפינה המרוחקת של המיטה, בעוד הכלבה הקטנה, הפיקחית כעדר חייזרים, תופסת לו את הפינה הקבועה. "טמבל", אמרתי לגדול, אריסטוקרט-נפש בפרווה. "תלמד מגורדייף, שכתב: 'אפשרויותיו של האדם עצומות. אין בידכם להעלות על הדעת אפילו שמץ מהן. אך אין להשיג דבר במצב של שינה. בתודעתו של אדם מעורבים אשליותיו וחלומותיו עם המציאות. הוא חי בעולם סובייקטיבי ולעולם אינו יכול להיחלץ ממנו. זו הסיבה שאין בידו לעשות שימוש בכל הכוחות שניחן בהם'. הוא ממש כתב עליך", הסברתי לכלבי. "גם אתה לכוד בעולמך הסובייקטיבי ובטוח שאתה חסר כוחות מול כלבונת שובבה. הרי נהמה אחת שלך הייתה מבהירה לה מי הגבר כאן!" ניסיתי להעצים את גבריותו הַפְּרִיכָה כמו פל-קל. אך כלבי לא השתכנע. "גורדייף הוא גורו של אנשים ולא איש של גוּרים", ניבטה התשובה מעיניו.

אשליות וחלומות, שלפי מהנדס-הנפשות הרוסי גורמים לתודעה מנומנמת - דווקא מתסיסים את תודעתו של גיבור 'הסטירה', אוסטרלי נשוי שיום לפני יום הולדתו הארבעים חוטף פיק עשתונות. הלולאה הביולוגית המתהדקת על צווארו ממריצה אותו לפנטז על השמרטפית, שברומן האסור עִמה הוא רואה הזדמנות אחרונה לחמוק מהמסדרון המוביל לזִקנה מוסדרת. "יום לפני יום הולדתו הארבעים, היה להקטור רק דבר אחד בראש: קוני" - הכריז הקריין, המעניק לסדרה נופך של אגדה למבוגרים. סגנון דקלרטיבי זה מזכיר את מחזות המוסר שהוצגו ברחובות אירופה הקדומה: הגיבור עומד לבצע חטא, ניאוף או גנֵבה. לימינו עומד היצר הטוב ולשמאלו היצר הרע, ושניהם מנסים להדיחו אל ערכיהם. כך גם אצל גיבורנו האוסטרלי, שחלק מחבריו דוחפים אותו "לעשות חיים" והיתר מהללים את אשתו. אנו כבר מנחשים שהפנטזיה תתייבב אל הבוידם, אך הגיבור עוד ממשיך בפרכוסי הזיותיו.

אין לי מושג מדוע סדרה זו "מעוטרת בפרסים". אומנם היא מלגלגת על הורות-היתר של ימינו, המתייחסת לילד בכפפות פורצלן (איזה מורך-אשמה חוטף אבאל'ה כשהוא מחרים לילדו השמנמן את קערת התפוצ'יפס!) - אך הטיפול שלה במעמד הביניים קלישאתי. וכל קלישאה היא 'כלי שעה', יצירה בת חלוף.

ובכל זאת, חרף פשטנותה (ואולי דווקא בגללה, כניסיון להימלט ממנה), 'הסטירה' הזכירה לי את פרשנותו של קפקא למגדל בבל. קפקא ראה במגדל ניסיון טרגי-קומי להימלט מהריבונות האלוהית: ככל שהבונים בנו יותר לגובה, כך הם התחפרו עמוק יותר בתוך מה שממנו ניסו להימלט. לדידו של קפקא, מגדל בבל הוא אפוא מִכרה בבל. גם בסדרה שלפנינו הגיבור חופר באמוק מחילת מילוט ממסלול ה'הזדקנות המורשית', אך החפירה החוצה גורמת לו רק להתחפר עמוק יותר במסלול זה. "בני האדם רודפים אחרי האשליות שלהם כמו תרנגולות וגם שוחטים אותן כמוהן", הרהר כַּלְבִּי מול המסך.