זאת ועוד: לפני שדנקנר התמנה כעורך
מעריב, הוא כיסה את משפטו של מו"ל מעריב לשעבר,
עפר נמרודי, שהואשם בפלילים והעניק לו רוח גבית תקשורתית נדיבה ביותר. נמרודי נדון למאסר אך לא שכח לגמול לדנקנר כאשר מינה אותו כעורך מעריב.
בתפקיד זה שיחק דנקנר משחק כפול רווי צביעות. מצד אחד פתח ה
עיתון במערכה ציבורית מקיפה נגד השחיתות הציבורית הגואה תחת הכותרת: "איפה הבושה?" בניצוחם של העורך דנקנר והפרשן הבכיר של העיתון
דן מרגלית. מצד שני תקף העיתון אוכפי חוק בכירים מסוגם של
עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז וכיום שופטת בית המשפט העליון, ואת ניצב בדימוס
משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר במשטרה לשעבר וכיום חבר כנסת, שטיפלו בתיק החקירה של נמרודי.
סיפור אישי
אני חייב לספר כאן סיפור אישי שיש לו השלכה ציבורית:
אחרי שדנקנר מונה לעורך מעריב, נקלעתי למצב רגיש במיוחד, בגלל הנתק שהיה קיים בינינו לאורך שנים; מקורו במחצית שנות השמונים, כאשר שלושה עיתונאים קיבלו באורח לא חוקי אופציות מאיש העסקים מיקי אלבין, ששלח יד בנפשו אחרי שנעצר בביצוע עבירות על החוק.
שניים מהעיתונאים הללו,
ניסים משעל, ו
ישראל סגל המנוח, שהיו אז עובדי
רשות השידור ונחשבו לעובדי ציבור שהיו חשודים בקבלת טובת הנאה, נשלחו לתפקידים בחו"ל כדי למלט אותם מחקירת משטרה ומהעמדה לדין פלילי. אחרי שחזרו ארצה הועמדו משעל וסגל לדין משמעתי של נציבות עובדי המדינה. העיתונאי השלישי,
אמנון דנקנר, עבד ב
הארץ, שנחשב עיתון פרטי ומשום-כך לא נחשב לעובד ציבור ולא ננקטו נגדו צעדים כלשהם.
כיסיתי את הפרשה ב
ידיעות אחרונות. נאמן לעבודתי המקצועית חשפתי את שמו של דנקנר, והוא מאוד לא אהב זאת, בלשון המעטה. דנקנר לא החמיץ הזדמנויות להשתלח בי. בין היתר ביקר בחריפות את ערבי הראיונות שהנחיתי באותה עת במלון "הילטון" בתל אביב וזכו להצלחה רבה.
בעת ובעונה אחת שיבח דנקנר במקביל את דן בן אמוץ שהנחה אז ערבי ראיונות במלון "דן" (כעבור שנים, אחרי מותו של בן אמוץ, כתב עליו דנקנר ספר שערורייתי שבו האשים אותו בגילוי עריות שגרם לנידויו של בן אמוץ).
חזרה למעריב. היה ברור לי שלא אוכל לעבוד בעיתון עם דנקנר והודעתי לו על פרישתי. בשיחה קצרה שהייתה בינינו לא נמנע דנקנר מלבקר את עמוס קינן שהיה ברוך-כישרונות לא פחות ממנו.
הפגישה האחרונה בינינו הייתה לפני כמה חודשים בתוכנית ערב חדש בערוץ הראשון שהנחה דן מרגלית. במסגרת המשדר היה עימות בין דנקנר לביני בנושא שאלת חזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים. בעוד שדנקנר תמך נלהבות בשובו הצפוי של דרעי למרכז הבמה הפוליטית וטען שהוא שילם כבר את חובו לחברה, אני טענתי לעומתו שחרף העובדה שתקופת הקלון בת שבע השנים שהושתה על דרעי על-ידי בית המשפט הסתיימה, מן הראוי שלא יחזור להיות נבחר ציבור.
כאשר היה נדמה לדנקנר שמרגלית נוטה לתמוך בעמדתי, לא נמנע דנקנר מלהנחית לו סנוקרת בשידור חי: "אתה בעצמך האמנת כל הזמן בחפותו של דרעי". מרגלית שתק ולא הגיב. לא במקרה התחשבן דנקנר עם מרגלית רק משום שזנח את אולמרט העבריין הסדרתי. בדומה לדנקנר, נמנה גם מרגלית בעבר על להקת חסידיו הלא-שוטים של אולמרט, עד שהתפכח באיחור רב ויצא נגד אולמרט ומאז הוא ודנקנר הפכו צהובים זה לזה.