מה לחובב ולפריפריה? זה בטח מה שאתם שואלים את עצמכם. ובצדק. הרי, בסופו של יום, חובב הוא רואה חשבון המתמחה במתן שירותי ביקורת פנימית לחברות ציבוריות. אחד שנע על הציר שבין קריית עתידיים לאירפורט סיטי, בין מגדלי עזריאלי לאחד העם בתל אביב.
רק שלפני מספר חודשים, יצא לי לבקר באזור הצפון, וחברים, המצוקה בעיירות הפיתוח באזור הצפון היא קשה. קשה מנשוא. בעוד באזור הדרום מתפללים שמעבר בסיסי צה"ל תביא עימה ישועה כלכלית , הרי שבצפון הרחוק גם תקווה כזו לא קיימת. אחוזי אבטלה גבוהים, אחוזי נטישה גבוהים , חשבונות בנק מעוקלים, עוני ובשנים האחרונות והמצב רק מחמיר ומחמיר.
כדי לדון בנושא ובסיבות שהביאנו עד היום ובעיקר בפתרונות אפשריים, החלטתי להיפגש עם מי שנחשב בעיני רבים לאורים ותומים בנושא, מר איזי שרצקי. הבעלים של חברת איתוראן , חברה ציבורית דואלית הנסחרת בבורסה בתל אביב ובבורסת הנאסד"ק וכמובן הבעלים של עירוני קריית שמונה, הסינדרלה הלאומית שזכתה בשנה שעברה כנגד כל הציפיות באליפות המדינה בכדורגל. אדם ללא מנוחה , שרץ כבר שנים בין משרדי הממשלה,משקיעים, קרנות הון וגופים אחרים ומנסה לשכנע אותם להעתיק את פעילותם העסקית לאזור הצפון.
מהו חוק עידוד השקעות הון? "ראה", אני פותח את הראיון עם מר שרצקי. "במדינת ישראל קיים חוק העונה לשם: חוק לעידוד השקעות הון - התש"יט 1959, שבבסיסו מטרה עיקרית מובהקת - עידוד הייצוא התעשייתי של מפעלים ישראלים, בעיקר באזור הפריפריה. אז אם יש חוק, שקיים כבר מעל ליובל, ואם המדינה השקיעה סכומי עתק ביישום החוק, אז איך זה לעזאזל שאין תעסוקה בפריפריה?"
מר שרצקי נאנח. נדמה לי שאני הבן אדם המאה אלף שזכה לשמוע ממנו את ההסבר הזה בשנים האחרונות. "מה הוא בעצם חוק עידוד השקעות הון?" הוא עונה. "באופן כוללני ביותר אפשר לומר שמדובר בחוק שמתיימר להעניק הטבות למפעלים תעשייתיים שיעתיקו את פעילותם מהמרכז לפריפריה. ומה הן ההטבות? פחת מואץ על ציוד ומבנים, הפחתה מסוימת בשיעור מס החברות, הקלה במס על הדיבידנד, או אפילו מענק כלשהו בתנאי שאתה כמובן תשקיע בעצמך תשקיע פי כמה וכמה מכספך הפרטי במהלך."
"ומה רע בהן?" אני שואל.
ושרצקי עונה. "מדובר בהטבות מזעריות שאין בהם להחזיר השקעה של מפעל המעוניין להעתיק פעילות מהמרכז לפריפריה. הטבות שאינן מתאימות לכלל החברות. שווה בנפשך מפעל תעשייתי או מפעל הייטק הממוקם באזור המרכז והמעוניין לעבור לפריפריה. ולא לסתם לפריפריה הנמצאת, עשרים דקות מחיפה או שעה מתל אביב על כביש שש. אלא לצפון הרחוק, על גבול הלבנון. עלות הקמת המבנים, העברת קווי הייצור, ניוד צוות כוח האדם היא עצומה. היא נאמדת בעלויות של עשרות מיליוני שקלים אפילו למפעל תעשייתי המעסיק עשרות עובדים בלבד. האם באמת הפחתה של 2% במס החברות, או הגדלה של הפחת המואץ תכסה את העלות הזו. לא ולא."
תיקון מס' 68 "אבל." אני שואל. "בשנת 2011 בוצע תיקון לחוק. תיקון מס 68, התיקון שינה את תנאי הזכאות להטבות המס , והקל על אלו המעוניינים להסתייע בו, לדוגמה : הוא ביטל את יחס המחזורים שהחברה הייתה מחויבת לו בכדי לעמוד בתנאי החוק, ביטל את הצורך להשקעה מזערית מזכה , הקטין את מגבלת הייצוא המינימאלית שהייתה חסם בפני המון מפעלים וביטל וביטל עוד כמה התניות שהיו אמורות להביא את הבשורה."
אבל שרצקי לא מתלהב וממשיך בהסבר : "לאורך השנים, החוק עבר המון שינויים, מכל הסוגים והמינים, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. כישלון. בייחוד בפריפריה הרחוקה. יתכן שבעיירות פיתוח הנמצאות במרחק יריקה ממישור החוף, החוק הניב תוצאות כלשהן, ובהחלט יש מפעלים שהקימו מפעלים באזור יקנעם, קריית גת וכיו"ב, אולם בפריפריה הרחוקה הוא נכשל לחלוטין. מרבית גופי המחקר במשק ובכלל זה בנק ישראל, משרד האוצר מודעים היום לכך במשך שלושים השנים האחרונות, החוק על כל גלגוליו השונים כמעט ולא הביא לגידול במספר המועסקים בפריפריה הרחוקה. ועם עובדות אי-אפשר להתווכח."
"ולא רק זאת." ממשיך שרצקי. "חוק עידוד השקעות הון גם לא נתן שום מענה לעסקים קטנים בפריפריה שרצו להתפתח, היות שהוא התנה את מתן ההטבות רק למפעלים תעשייתיים שפניהם לייצוא, ולא לענפי שירותים בעלי פוטנציאל להעסקת אלפי עובדים, הוא לא השכיל להבין את התמורות בשווקי התעסוקה הבינלאומיים שהשפיעו גם על שוק התעסוקה במדינת ישראל. תמורות שהביאו לכך שמרבית מרכזי התעסוקה בישראל אינם מפעלי תעשיה אלא מרכזי שירות או תמיכה או עסקים שהשוק המקומי הוא השוק העיקרי שלהם ".
אבל אני עדיין מתקשה להבין היכן הכשל. ומזכיר לשרצקי שאני זוכר עשרות מסיבות עיתונאים חגיגיות בעשרים שנים האחרונות בהן בכירי המדינה הצהירו פעם אחר פעם כי הרפורמות המקיפות בחוק, יתמרצו חברות ומפעלים תעשייתיים לעבור ממרכז הארץ לאזורי עדיפות לאומיים או לצמוח באזורי הפריפריה, מלכתחילה. אני זוכר את בכירי המדינה מצהירים שהתמריצים העיקריים ובכלל זה שיעורי מס מופחתים ומענקים, יאפשרו לחוק - בגרסתו המשופרת לעודד השקעות ויוזמות כלכליות, לשפר את כושר התחרות של התעשיה, לספק עדיפות לאזור הנגב והגליל ולעודד הקמת מפעלים חדשניים, תוך יצירת מקורות תעסוקה ופרנסה ברי קיימא.
"זה בבל"ת," מתעצבן שרצקי, ועוד רגע מסלק אותי מהחדר. הוא כבר שנים רבות מסתובב בין מקבלי ההחלטות ומנסה להסביר להם שהקונספציה שגויה, שצריך לשנות את דרך המחשבה, אחרת המצב ילך ויחמיר, ובאמת הוא רק הולך ומחמיר. הוא כבר שנים רבות מסביר לכל מי שרוצה לשמוע שלמרות שמדינת ישראל השקיעה לאורך השנים בעידוד מפעלים תעשייתיים לעבור לפריפריה, או לכל הפחות להעביר קווי ייצור לפריפריה ולמרות שהחוק עצמו שונה עשרות פעמים לאורך השנים, התוצאה היא אחת. כשל מוחלט שלא הביא לפיתוח הפריפריה."
"אתה מכיר מפעל המעסיק 700 עובדים באזור קריית שמונה, חצור הגלילית, בית שאן, טבריה או נצרת עלית שהבעלים שלו מצהיר שרק בזכות החוק לעידוד השקעות הון, הוא החליט על הקמת מפעל באזור זה.? "נוהם עליי שרצקי. "אתה שמעת על יזם, שמצהיר שהוא הפך למיליונר בזכות ההטבות שקיבל בזכות המדינה במפעל תעשייתי באזור הצפון. כמה חברות ציבוריות ממוקמות בצפון, ושוב, אני לא מדבר על עיירות הפיתוח שנמצאות חצי שעה נסיעה ממרכז הארץ. ואל תשכח שחוץ מהישובים שהזכרתי, יש בצפון עשרות ישובים ערביים, שבהם המצוקה התעסוקתית קשה אפילו יותר. עד כדי שאפשר להגדיר אותה כפצצת זמן שעלולה להתפוצץ בקרוב לחברה הישראלית בפנים. אבל זה כבר נושא אחר."
היכן הכשל? ולפני שאני עונה. הוא ממשיך: "המדינה לא השכילה להבין את השינויים שעברה הכלכלה העולמית לאורך השנים. היא לא פעלה בכדי להתאים את עצמה לתמורות שהביאו לכך שאין עוד מקום למפעלים תעשייתיים מסורתיים במדינה כמו ישראל ויש לפעול לעידוד תעסוקה מסוג אחר בפריפריה. היא לא השכילה להבין לדוגמה שהעברת מרכז שירות טלפוני מהמרכז לפריפריה יכולה להיעשות בעלות נמוכה ולאפשר תעסוקה למאות עובדים בפריפריה ללא הכשרה עסקית משמעותית."
ולא רק זאת הוא ממשיך: "המדינה לא הכשירה את תושבי הפריפריות לשינויים בשוק התעסוקה וזו גם הסיבה שגם אם מפעל היי-טק יחליט להעתיק את מיקומו לפריפריה, הרי שהוא יתקשה למצוא כוח עבודה איכותי שיועסק במפעלים אלו. לצורך הפעלת קווי הייצור הוא יצטרך לנייד מאות עובדים בכל יום מהמרכז לפריפריה. וגם אם עובדים אלו ירצו לעבוד לגור בפריפריה, הרי שהמדינה לא השקיעה מספיק בתשתיות חינוך או בבניית דיור שיאפשרו להם ניוד כאמור."
"אבל מה עם המדע"ר (המדען הראשי)?" אני מנסה לתת תקווה לראיון. "המדע"ר הרי נותן הלוואות לכל מיני יזמים בכדי שיעתיקו את פעילותם לפריפריה. הרי קיימות בצפון מספר חממות טכנולוגיות הפועלות מטעם המדען הראשי ומעניקות מימון רציני לפעילותם."
"פעילות המדען מבורכת," אומר שרצקי. אולם מדובר בפעילות שכל היקפה הינו חברות בודדות בלבד המעסיקות כל אחת שלושה עד חמישה עובדים לכל היותר.מרביתם לא מבשילות לכדי ייצור תעשייתי, ואלו שכן, מיד מניידות את עצמן בתום תקופת החממה לאזור המרכז."
אז מה הפתרון? "אז מה הפתרון שאתה מציע", אני שואל. לשרצקי יש תשובה לנושא. יותר נכון חזון: "שים לב", אומר לי מר שרקצי. "אני כבר אדם מבוגר. צברתי בימי חיי, הון שיספיק לילדיי, נכדיי וניניי. את ניהול הפעילות העסקית שלי העברתי ברובה כבר לילדיי. אני מוכן להשקיע היום, את כל כולי, זמני וכספי בכדי לסייע בפתרון הבעיה.
וכמוני יש עוד רבים. אנחנו מבקשים מהממשלה להקצות שטחים להקמת פארק תעשייתיים באזור הצפון ולהלוות כספים, להקמת מיזמים בפארקים אלו. לא פחת מואץ, ולא מס מופחת ולא הנחה במס על הדיבידנד ולא כל קומבינציה אחרת, אלא כסף מזומן. כסף מזומן שיושקע בחברות שהתוכנית העסקית שלהם תיבדק מכל זוויות אפשרית טרם אישורן. את הפארקים ינהלו בהתנדבות אנשי עסקים כמוני. אנחנו נסייע בניהול החברות שירצו להעתיק את פעילותם לצפון, אנחנו נשכנע קרנות הון בינלאומיות להשקיע במפעלים ומיזמים אלו, מיזמים שאינם חייבים להיות תעשייתיים או יצואנים בלבד. יש הרבה אפשריות ליצירת מקומות תעסוקה שלא מקבלים ביטוי בחוק הקיים ויכולים לתת מענה למצוקה הקיימת בצפון."
"יש למדינה כסף?", אני שואל בתמימות. "הרי אנחנו בתקופת קיצוצים."
"ראשית," עונה שרצקי. המדינה כבר השקיעה מיליארדים בחוק הזה, וצפויה בעתיד להשקיע עוד, אז לא מדובר כאן על שאלה של
גיוס משאבים אלא רק ניודם."
"שנית", הוא ממשיך, "אנחנו נוודא שבפארקים יקומו רק מרכזי תעסוקה עתירי עבודה, שיחזירו את הכספים למדינה מהרווחים שיצברו. אני ושכמותי, נהיה שם בהתנדבות בכדי לפקח את על התהליך. אנחנו נסייעה למפעלים אלו בביסוס התנאים למשיכת משקיעים פוטנציאליים, בפיתוח תוכניות פיננסיות וביצירת קשרים בינלאומיים שיאפשרו את התפתחותם."
"ויש לכך סיכוי?", אני שואל. מקבלי ההחלטות במרכז חייבים להבין שהמצוקה בפריפריה קשה מנשוא ויש לפעול בכל העוצמה למנוע את המשך ההידרדרות. במגזר היהודי והערב כאחד." עונה שרצקי וממשיך: "אני שוחחתי ארוכות עם
אהוד אולמרט בנושא לפני מספר שנים, בהיותו שר התעשיה והמסחר ובהיותו ראש הממשלה. לזכותו, אומר שהוא החל בקידום הרעיון. הוא קידם מהלך שהיה אמור להוביל להקצאת משאבים לעידוד העברת מרכזי שירות טלפונים, מרכזי תמיכה בשירותי מחשב ומרכזים לוגיסטיים מהמרכז לצפון ובכך לאפשר תעסוקה של אלפי אנשים. מהלכים שלא מקבלים ביטוי בחוק עידוד השקעות הון הקיים כיום. אולם אז קרה מה שקרה, אולמרט נעלם מהמפה הפוליטית ויחד איתו התוכנית שיזם."
"והיום?" אני שואל. "מצטער", עונה שרצקי, "אבל היום, באמת שאני פסימי. ואני לא רואה כל שינוי לטובה בפריפריה הרחוקה בשנים הקרובות.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
