מיקווה - האמנם שלולית?

הדר גלרון כתבה מחזה מכלי ראשון, לא משמועות. היא עצמה עברה את החוויות העולות בהצגה, ולכן יש לה את הזכות לחשוף אותן, ולאפשר לציבור לחשוב ולדון בהן. המושג "מיקווה" נולד כדי לטהר נשים מטומאת דם המחזור, אך למעשה היה חדר האמבטיה של כל קהילה יהודית בגולה, שבבתיה לא היו אמבטיות כמו היום. כך שמרו היהודים על נקיון גופם, ונמנעו ממגפות שפשו בקרב שאר העמים, כמו מגפת הדבר השחור.

בהצגה העולה כעת בבית צבי בר"ג, גדוש האולם בנשים קשישות, כנראה דתיות, אך גם בגברים לא כ"כ קשישים, שבאו לחזות בטקס הערטול והטבילה של הצעירות במי המיקווה שעל הבמה. עירום אין שם, רק חשיפה של כתפים וזרועות. אז אפשר להירגע. אך מאידך - המחזה חושף שורה של דברים איומים הנעשים בקרב הקהילה החרדית, שעטופים בשתיקה, עליהם אסור לדבר. כמו - הכאת נשים, ולכן - תירוצן כי הן "נופלות" ומכאן הכתמים על פניהן וגופן; הוא מדגים גם את כל האיסורים המשונים המוטלים על נשים - כמו לגלח את שערות ראשן אחרי הנישואין, אך מצוות לחבוש פיאה, לרוב משיער אמיתי, אז מה הרבותא? או את החובה להתעטף בשמלה על גבי שמלה ארוכה עד לכפות הרגליים, ולכסות את ראשן בצעיפים ולהיראות כמו נשות הטאליבן; כך גם מתוודעים לחשיפת דמי השוחד שמשלמים עבור קולות שיבחרו את מעניקי השוחד למישרות מכובדות בעירייה או במועצה. ומי אמור להיבחר? הבעל שמכה קבוע את אשתו, וגרם לבתו לחדול מלדבר, להפוך לאילמת, כי הפחיד אותה, שאם תאמר מילה על מה שראתה בבית - יכה גם אותה.

כל אשה המגיעה למיקווה, יחד עם הבגדים שהיא פושטת, חושפת גם את כל דווי חייה בפני הבלנית. המחזה מגלה עד כמה המציצנות, הרכלנות והרוע מצויים בין חלק מהנשים המגיעות למיקווה. לא איכפת להן להרוס משפחות בגלל השקרים והרכילות המרושעת שהן מספרות, כי זה האופי שלהן. כמובן שיש גם טוב לב וחסד בין הנפשות הפועלות, אך עד שהן מעיזות לקחת יוזמה ולפעול - קורים מקרי התאבדות במיקווה..

הדמות המרנינה בהצגה, והופכת אותה בחלקים מסוימים לקומדיה, היא של החילונית הצעירה המגיעה למיקווה רק בגלל בעלה, בעל התשובה. "זה מקווה? זו שלולית" היא אומרת. במחזה שעלה בהצלחה בבית לסין לפני 9 שנים, אותו ביים אז מיכה לבינסון, שיחקה ענת מגן-שבו את התפקיד, שהפך אותה לכוכבת. כאן - משחקת הקומיקאית מספר אחת במחזור המסיים - לורין מוסרי, מצוינת כדרכה, אך היא, כמו גם יתר השחקניות, מרוב התלהבות בולעות את סופי כל משפט, כך שחלק מהטקסט הולך לאיבוד, וחבל. כי הטקסט של הדר גלרון מעולה ונוקב. גלרון הבימאית, הייתה חייבת לתת את הדעת על נקודה חשובה זו, כי אם לא כעת - אז בעוד כמה חודשים, כשבוגרות המשחק הללו תעלינה על בימה רפרטוארית - תחזורנה על אותה שגיאה.

ההצגה למעשה מעלה בפנינו בעיה הרבה יותר רצינית והיא - הפער שהולך וגובר בין שני חלקים בעם. מה שיכול להסתיים באופן נורא.

מה זאת אומרת שלעם אחד, עם דת אחת צריכים להיות שני רבנים ראשיים, האחד לאשכנזים והשני לספרדים? האם אחרי שניים שלושה דורות של מדינה עצמאית אנו עדיין חייבים להיבדל זה מזה?האם אין אנו עם אחד? ומה זה הצורך לעטות על גופינו (הכוונה לחרדים) מגבעות ובגדים שחורים וארוכים באקלים הלוהט של ארץ הבחירה אליה שלח אלוהים את אברהם אבינו? ומה זה המנהג הכל כך לא היגייני לנשק את מזוזת הבית בכל פעם שנכנסים או יוצאים ממנו? אני גדלתי בבית מסורתי-דתי, ומעולם לא ראיתי את אבי או אחי מנשקים את המזוזה. ומה זה האיסור לדבר עברית שחל על החרדים האשכנזים במאה שערים והם מדברים רק יידיש? ומדוע הם אוסרים על בניהם למלא את חובתם האזרחית בשירות בצה"ל, עד כדי כמעט עריכת לינץ' בחייל חרדי שהגיע הביתה למשפחתו במאה שערים, וכמעט הרגו אותו במכות ואלות? ומדוע הרבנים בגולה הורו במשך כל הדורות שלא לעלות לארץ ישראל עד שיבוא המשיח - וגרמו לכך שכל אלה ששמעו בקולם ניספו בשואה?. מלבד הציונים, ואבי בתוכם, שעשו מעשה.

השאלות הנוקבות הללו מתעוררות עם כל הצגה משובחת שעולה בנושא הדתיים, שהירבה לעסוק בכך תיאטרון הבימה, ויפה שעשה זאת. אנו כולנו, כקהילה אחת, חייבים לתת דין וחשבון לעצמנו, להפיק לקחים ולהגיע למסקנות כיצד לאחד את העם, ולא כיצד לעשות מנגל ביום השואה, מה שהעבריין הרב דרעי מצדיק ומחשיב כפעולה חיובית...

והגיעה העת להפריד את הדת מהמדינה. כי אם בבחירות הבאות שוב יחברו החרדים לשלטון - תמשיך מסכת הסחטנות שלהם, שמניחה למאות אלפי משפחות לחיות על חשבון משלם המיסים העמל, מה שיביא בהמשך לקריסת הכלכלה שלנו לגמרי. מצידי - שלא ילכו לצבא האנטי ציונים הללו, כמו האנטי ציוניים המשתמטים שבשמאל. העיקר שילמדו באופן מלא כמו כל ישראלי, יקנו השכלה ומקצוע, ויפרנסו את משפחותיהם בכבוד. כפי שקורה בחו"ל, שם אף ממשלה לא תומכת בהם כלל.