בוץ בתיאטרון תמונע

גם לנו בישראל יש תיאטרוני פרינג', המעלים הצגות ייחודיות, נועזות, ולא תמיד מסחריות, שמטרתן להעניק לצופים חוויה תיאטרלית במלוא המשמעות. כאלה הם תיאטרון "תמונע" בת"א ותיאטרון "הסימטה" ביפו העתיקה. המחזאית האמריקנית ממוצא קובני, זוכת 9 פרסי "אובי", והייתה מועמדת לפרס "פוליצר", נוגעת במחזה "בוץ" בשולי-השוליים של החברה, בדלים שבדלים, בעלובים והמסכנים, כאלה שלא יוצא לנו לראות בדרך כלל, אפילו בסרטים או בתיאטרון. היא לא חוששת לגעת בנימים הכי עמוקים של יצורי האנוש, שחיים בתת-תנאים, כמעט מתים מרעב, ושהתנאים הקשים מאלצים אותם לחיות חיים קשים יותר מהחזירים שהם מגדלים.

שלושת גיבורי המחזה - מיי הנשית והפקחית, שלא קיבלה השכלה, אך מכוח רצונה העז לצאת מהרפש של חייה, היא לומדת קריאה ומקווה להמשיך ללמוד הלאה. על כתפיה מונח העול של קיומו של לויד, הנחשב לאחיה, אך בעצם הובא ע"י אביה המנוח לבית כשהייתה ילדה והוא ילד, והעמיד אותה בפני עובדה. לויד הוא מפגר, בור, מוזנח וחולה, ונוכחותו רק מעצימה ומדגישה את מצבה האומלל. כשמיי מכירה את הנרי, המבוגר ממנה, אך משכיל ונורמלי, היא מוצאת בו נפש עמה תוכל להשיח, ובהמשך, כשהיא מזמינה אותו לגור איתם, היא גם מתאהבת בו. הדרמה מגיעה לשיאה, כשהנרי נפצע, והופך לנכה. כעת עליה לטפל בשניים, והכל הולך ומסתבך עוד יותר.

משחקו של אלכס קרול כלויד, עם כל ההעוויות של המפגר, הטרמינולוגיה הגסה והבוטה שלו, ושליטתו בביצוע אקרובטיקה בגופו, ובתנועות הבלתי צפויות, היא פנומנלית. קרול מתגלה בצדדים מגוונים של יכולת משחקו, שכמותו נדיר לראות, ושהוכח כבר במשחקו ב”דונה פלור נשואה לשניים” שעלה בסטודיו יורם לוינשטיין ב-2011.. אחותו-שותפתו לחיים בזבל היא ליז ראביאן, שהייתה מועמדת בשנה שעברה לפרס השחקנית הטובה ביותר בפרסי התיאטרון. היא כובשת את הקהל במשחקה הכה טבעי, שפורץ מעומקי הנפש, וסוחפת איתה את הקהל, בכנות, בשרטוט הנפש המעונה והמחוצה, שבכל זאת מקווה שהאור יגיע. יגאל זקס, כהנרי, משחק תחילה כמו הגיח מכוכב אחר - נורמלי ונורמטיבי. אך האסון שנופל עליו והופך אותו לנכה, משנה באחת את אופיו ואת שווי המשקל בין השלושה.

עומק רגשות

חילופי הדברים וההתרחשויות בין השלושה כשהמצב מגיע לשיא הטראומה - הם שיאו של המחזה, ופיסגת משחקם של השלושה הנהדרים הללו. ושוב - כל אחד, באיפיוני אופי כה שונים, שיחד, הודות לבימויו הכה מופלא של יגאל זקס עצמו - יוצרים יצירה תיאטרלית חד פעמית באיכותה, בעומק הרגשות ככל שהם מגיחים מהתאים הכי אפלים בנפש, ומסעירים את הקהל בלי להיזדקק למראות דם עשוי קטשאפ, אך כמו בטרגדיות היווניות הקלאסיות - הזוועות נשמעות מתוך חילופי הדברים.

אך לא רק משחקם המבריק של שלושת השחקנים והבימוי יוצא הדופן ביצירתיותו הם המפעימים את הקהל בלבד. בפתיחת המחזה, בסופו, ובכל קטע בין סצינה לסצינה, נשמעת מוסיקת הפסנתר החלומית אותה הלחינה ומבצעת שוש רייזמן על הבמה, עם קטעי שירים באנגלית, שתכנם והלחנים נמסכים לבין הסצינות, ומעניקים להן המשכיות ואווירה קסומה. יכולת השירה שלה וכשרון הנגינה, ממש מפעימים, ולוקחים אותך לתוך ענן של תחושות מאד מיוחדות.

המחזה "בוץ" עשיר ברבדים, עד כי קשה למצות במילים את כל התחושות והרגשות שהוא מעלה וגם מכביר על הצופים. אין זה מחזה למי שמחפש בידור קל. הוא בהחלט אינו קל, אך זורם, מרתק, וסוחף אותך למחוזות שלא ידעת על קיומם. יתכן שגם אצלנו יש אנשים כאלה שהגיעו לתהום התחתיות של החיים, ואולי לא עד כדי כך. איני יודעת. אך הצפיה בהצגה גורמת להזדהות עמוקה עם כל שלושת הטיפוסים הכה מיוחדים ושונים זה מזה. הקהל באולם האינטימי של "תמונע" חש כמו היה חלק מהאירועים, וכשיוצאים מההצגה,ונושאים את כל המטען הרגשי עמם, מתחילים רק לעכל אותה, דבר שנמשך עוד זמן רב.

לסיכום - הצגה מהמעולות שעלו על הבימה העברית, ושאפו לשחקנים, לבימאי ולמוסיקאית, וכן - לתיאטרון "תמונע”, שבוחר בפינצטה את ההצגות שהוא מעלה, ומעניק לקהל חוויות מיוחדות כאלו.