הכל מותר

בשנת 1983 נערכו בבית משפט במנהטן הדיונים בתביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגד שבועון החדשות האמריקני "טיים". תביעת הדיבה הייתה ספיח לפרשת הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלשתינים בסברה ושתילה, טבח שהביא להקמת ועדת כהאן שבעקבות מסקנותיה הודח שרון מתפקידו כשר הביטחון.

קומץ עיתונאים מישראל נכח בישיבות בית המשפט, ובסיומן נהגו העיתונאים - אז עוד לא היו טלפונים סלולוריים או מחשבים ניידים - להיכנס לתאי טלפון ולדווח לכתבניות (היום קלדניות) על מה שהתרחש. פרוצדורה לא הכי נוחה, שגם אני התנסיתי בה לא אחת, אבל חסרת תחליף.

את הסיפור הבא, שנחשף כאן לראשונה, סיפר לי עורך מעריב יעקב ארז. גם למי שכמוני ב-43 שנות עבודתו כעיתונאי למד עד כמה מושפעים דיווחים עיתונאים מסוימים על-ידי הטיות פוליטיות, סיפורו של ארז נשמע לי מדהים. האמנתי לו גם מפני שזכרתי כי ארז כסופרו הצבאי של מעריב, היה אחד ממבקריו החריפים ביותר של שרון. במילים אחרות, אי-אפשר היה לחשוד בו שיש בו אפילו שמץ של אהדה לשרון.

וכמובן, אין לשכוח את המועד: אנחנו ב-1983. התקופה שבה אריק שרון - מי שאחרי מותו תואר בתקשורת הישראלית בעיקר כרודף שלום מובהק, ממש יורשו של יצחק רבין - היה אז שנוא נפשו של השמאל. הפוליטיקאי שבהפגנות "שלום עכשיו" ושותפיו הפרלמנטאריים נישאו הכרזות "שרון רוצח!" ו"בגין רוצח!"

עוד בסוף שנות ה-90 ניסיתי לפרסם את הסיפור הזה במעריב, אך עורך עמודי דעות - שלפי המסורת שהייתה נהוגה במשך שנים במעריב, היה חייב להיות חבר במחנה הפוליטי הנכון, כלומר איש שמאל - פסל אותו.

סיפר לי ארז: בסיום אחת מישיבות בית המשפט בניו-יורק, מיהרנו אל תאי הטלפון. היינו שלושה עיתונאים מישראל. סיימתי להכתיב ראשון ונשארתי להמתין לחברי. אחד מהם (שמו שמור עימי) לא סגר היטב את דלת התא, כך שבלי שרציתי, האזנתי לדיווח שהעביר לעיתונו.

נדהמתי. האיש העביר דיווח שכלל לא תאם את מה שהיה בישיבת בית המשפט. זה היה כל-כך בולט, שכאשר הוא סיים לדווח ויצא מהתא, לא יכולתי להתאפק. פניתי ואמרתי לו: 'שמע, לא נעים לי, דלת התא שלך לא הייתה סגורה ולכן שלא במתכוון שמעתי את מה שהעברת למערכת. זה בכלל לא דומה למה שהיה היום במשפט.

וזו הייתה תגובתו (שימו לב): "כאשר מדובר בשרון - הכל מותר!" הכל מותר. זה אומנם נאמר ב-1983, אבל העיקרון הבסיסי לא השתנה. אז זה היה שרון, היום מותר בהחלט לשבץ במשוואה הזו את השם "נתניהו", למשל. כאשר מדובר באישיות שכלי תקשורת מסוים החליט לחסל פוליטית, כל האמצעים כשרים. אתיקה עיתונאית? אמת דיווחנו? זכות הציבור לדעת? הצחקתם אותנו.

הסיפור הזה הובא כאן לראשונה, כדי שגם אחרוני הנאיוויים בציבור צרכני התקשורת יקבלו רמז, ואולי יותר מרמז, מדוע בעצם מסרב נתניהו להתראיין בתקשורת הישראלית, כאשר יש גם מיתממים שאינם מתביישים לגנות אותו על כך.

אפשר להאשים את ביבי בהרבה דברים, וכמובן שיש בתקשורת הישראלית מי שעושה זאת באהבה רבה ובחריצות סטאחנוביצ'ית. אף אחד גם לא מצפה שביבי יזכה לראיון מלוקק מן הסוג שהכינה אילנה דיין לג'ון קרי. אבל איש לא מצפה מראש הממשלה שינהג כמתאבד שיעי, ויעניק לאלה המחפשים רק את רעתו, הזדמנות לצאת מן הפינה עוטים איצטלה של שליחי ציבור חסודים, שרוממות חופש המידע בגרונם.

אישית, אינני מבין למה צריך בכלל לראיין את נתניהו? הרי בעידן הניו-ז'ורנליזם בגרסה הישראלית, התפתח גם זן של קוראי מחשבות מופלאים. ידעונים שכל שירות ביון היה שמח להעסיק. אנשים המנחשים מה חושב ראש הממשלה ובמה הוא מהרהר(!) מבלי שמזה שנים לא החליפו עימו מילה אחת. או במקרה חרום, מצטטים בעניינו מקורות כל-כך עלומים (שם הקוד "מישהו"), שאפילו המקורות המסתוריים עצמם אינם יודעים מה צוטט בשמם. ויש גם בונוס נפלא: מקורות עלומים לעולם לא יכחישו מה שנאמר בשמם.

הרי כל צרכן תקשורת ממוצע בישראל כבר למד שהמשחק הפוליטי בעיתונות המודפסת או האלקטרונית שלנו הוא בעצם משחק מכור. הכל ידוע מראש. התגובות והפרשנות נקבעות לפי זהות נשוא הדיווח או עמדתו הפוליטית. אם שמעון שיפר (ידיעות אחרונות) למשל, יכתוב על ביקורו של נתניהו בוושינגטון, הוא יאשים את ראש הממשלה שנוא נפשו גם בתגובה הרופסת של המערב לצעדיו של פוטין בקרים (הפריע לאובמה להתרכז בביקור ראוותני ומיותר בבית הלבן).

ביבי ייצא מהמשחק המכור הזה טוב רק אם ידקלם את הטקסטים התואמים את האג'נדה הפוליטית של המראיינים, הפרשנים ובעלי הטורים.

בימי הביניים, עלו האפיפיורים המושחתים של הכנסייה הקתולית על רעיון מכירת האינדולגנציות (שטרי מחילה, בלטינית) למאמינים שחטאו קשות. לנתניהו מספיק אם ימיר את האמונה בארץ ישראל השלמה, בחלום פלשתין השלמה, ואז מעמד של אתרוג בכיר מובטח לו בלא תנאי.