הצגה מעוררת רגשות ונוסטלגיה

גדול המשוררים והסופרים שלנו מאז ועד היום, הוא חיים נחמן ביאליק (1873-1934). לדאבון הלב, תוכנית הלימודים בבתי הספר כבר מתנכרת לביאליק מזה שנים. הבורות השתלטה כאן על ההשכלה, וילדינו חפים מכל ידע מי ומה היה ביאליק.

הכמיהה לארץ ישראל, אותה הצליח להגשים רק בערוב ימיו, התשוקה לאהבה שלא כל כך התממשה לגביו, וחוסר התשוקה ללימוד הנוקשה והחמור בבתי המדרש, כפי שהוכרח ללמוד ע"י סבו שאצלו גדל - כל אלה הם הנושאים של שירתו. את הסיפור על אהבת הילד נוח לשכנתו הגויה מרינקה, מתאר תיאטרון פסיק תוך עיצוב במה עשיר ביופי וויזואלי מרהיב וצבעוני, במשחק מדהים של כל צוות השחקנים, ובהעשרת המשחק בתוספת השימוש בחיות (בובת-אווז יפהפה וכלב שמשוחק ע"י שחקן), ובשימוש הרבגוני בתפאורה יוצאת הדופן שעיצב עלי קפלן-וידמן.

הסיפור הקטן מכיל גם קריצות לשירים נוספים של ביאליק. כשהילד נוח מצווה לומר תפילה, הוא מדקלם את שירי האהבה של ביאליק כמו "הכניסיני תחת כנפך". מאידך-גיסא, ההצגה מעמידה ספקטרום מעט נלעג של דמויות היהודים בגולה במאה ה-19. היש בזה רמז להיום במיגזר מסוים? האם - כרסתנית, שתלטנית, הרב - בעל תאוות מוסתרות ומלא חטאים - אך רודה בילדים-תלמידיו ביד ברזל. כך גם מרירים חיי הילדה האסופית הגרה אצל הזקנה בדמות מכשפה אמיתית, המכה אותה באכזריות. כפי שהיה נהוג ומקובל אז, והיום - פחות.

מתוך שלל הדמויות הצבעוניות והעשירות של סיפור האהבה המתפתח עד שמגיע לסוף העצוב, מרתקות כל הדמויות בעצם ביצוע התפקידים, נתון שאחראי לו הבימאי המצוין שמואל הדג'ס, וכן הכוריאוגרף אביב איבגייעקב חוטר להלהיב את הדמויות בריקודי החסידים, הקאזאצ'וק, וכן התפאורה המופלאה ורבת הדמיון של עלי קפלן-וילדמן, עם התלבושות הכה אותנטיות של ליאת בן שושן. האיפור של השחקנים שאחראית לו אריאלה מסיקה - משיג תוצאות מהממות. במיוחד מרשים יגאל פילריובל שוורצמן שמוליך ומדובב את האווז, אך גם תלמיד ישיבה וגם גבר מהודר המחזר אחרי מארינקא.

יצחק לאור מרשים מאוד כ"כלב" וכרב סמל; בועז נחום-נוח, מכמיר בגורל הנכפה עליו ע"י הוריו והמסורת היהודית הנוקשה,( ומדגים את שינוי באישיותו לכשהתבגר בתנועה, בדיבור ובהופעה) - דבר שיש בו מן הביקורת מצד ביאליק על מה שחווה בילדותו. אילת סטולר היא האם היהודיה האופיינית, על כל סגולותיה, דואגת לבנה יחידה עד מחנק; נחמה פרל כשכנה הזקנה, מצוינת, גם כתלמיד ישיבה. שירה שטרן כמארינקה בלונדינית מצודדת, סמל ליופי הגויי הכה קורץ לנער היהודי עד כי הוא שוכח כל מסורת אבות, מבטל את השבת ונגרר לעבירות. כל זאת - בגלל הנוקשות, וחוסר הגמישות לתת לילד לעצב את עתידו לפי נהיית ליבו.

אלכס ויינגרטן הוא האב, חנינה ליפא, דמות יהודי טיפוסי של העיירה היהודית, שכל רצונו לרצות את אשתו, ולארי (אלעזר) ברנדט הוא חצוצרן הישוב, שעל פיו ונשיפתו יישק דבר. גם נגינת האקורדיון של יגאל פילר ממלאה את הלב ברגש, ונוסכת את האווירה המיוחדת לנושא. פילר גם צייר את התפאורה הססגונית והמרשימה.

לסיכום - הצגה מעוררת רגשות ונוסטלגיה, מעלה תמונות תיעודיות, תוך שימוש בהקרנות ווידאו מרהיבות של אריק פוטרמן, מחזקת את הידע של הצעירים על מה שהיה פעם, ובמיוחד - את הידע על מיהו ומהו ביאליק. מומלצת במיחוד לנוער, כמו גם למבוגרים שההצגה תדגדג אצלם הרבה בלוטת רגש וגעגוע לספרות ותיאטרון איכותיים. הצגה שניתן לראותה בתיאטרון בית לסין כמה פעמים בחודש, הודות למנכ"לית ציפי פינס, שאימצה את ההצגה לחיק התיאטרון שלה.

לתיאטרון "פסיק" הירושלמי - שאפו על עוד שיא תיאטרוני שהוא מעניק לצופים הישראלים. לרוץ לראות.