החיים, בחטף

מנסה אני לחשוב על ארגונים הנוהגים אחרת, על אנשים שנוהגים בזולת באותה צורה שהיו מצפים שינהגו כלפיהם. מעט מאוד דוגמאות כאלו מוצא אני. ברגע שנגמרה התועלת שניתן היה להפיק ממך, הושלכת כדבר שאין בו חפץ. "הכושי עשה את שלו". אך אצלי גוברים הרגשות, ובהם בייחוד שאט נפש, שכן דומה הדבר ליחס לסמרטוט רצפה או לרהיט, ואז נמהלים אלו בעצב, ואני בטלטלת רגשות, כספינה בלב ים בעת סופה עזה המאיימת לרסקה ולבולעה בעת ובעונה אחת.

לפני שנים רבות הייתה פעילה בלוס אנג'לס, שנותרה אלמנה - בעלה ידוע מאוד בהיסטוריה של העיר לוס אנג'לס - עטרה מונד ז"ל. עטרה הייתה חסידה נלהבת של מדינת היהודים, ואת שנותיה האחרונות היא הקדישה להתנדבות לארגונים פרו ישראלים. למעט משפחתה וקבוצה של חברים קרובים, עמיתים לקרב, מי זוכר אותה היום? אך הנה, כל שצריך לעשות הוא לפתוח את ספר ההוקרה השנתי של ארגון Stand With Us, בעמוד הראשון (כפי שקוראים מימין לשמאל), והנה שם ברשימה "אנחנו תמיד נזכור", מופיע שמה של עטרה.

מה המיוחד ומה יוצא דופן בכך? עטרה הייתה מתנדבת. שלא כמו אשתו של סטנלי בלק, היא לא הייתה חלק משמנה וסלתה של בוורלי הילס שחילקו מיליון פה וחמישה מיליונים שם ואירחו את כל המי ומי דרך קבע באחוזתם. שלא כמו ניוט בקר, היא לא הייתה משועי העולם.

שם, ברשימה של האנשים שכבר לא איתנו אך לא נשכחו, אפשר למצוא גם את תשבי סאאד, בעליו של העיתון "העולם המוסלמי היום", שנודה לחלוטין מקהילתו - המוסלמים של אורנג' קאונטי - בשל דעותיו ועמדותיו, ושבהלוויתו השתתפו כמעט כל ראשי הארגונים היהודים בלוס אנג'לס רבתי ואף מהחוף המזרחי. שמונה שנים לפטירתו, אשתו שנשארה לבד עזבה את קליפורניה, וכל ראשי אותם הארגונים היו עסוקים מדי מלבוא להיפרד. הזמן, כאמור, עושה את שלו, וכך הספיקו לשכוח.

באותה רשימה גם ניתן למצוא שם נוסף, "אן שלמוני", ואשאיר לקוראים לנסות למצוא מי היא הייתה. ארמוז שחינוך כה טוב היא נתנה לילדיה, עיצבה אותם כאופה שלש בצק ואת נשמתו הוא יוצק, שבתה היא אחת הנשים המוערכות ביותר בעולם היהודי והפרו-ישראלי היום.

קבוצה של אנשים שעצם הזכרתם, שנה אחר שנה, משקפת את עצם המהות של הארגון - שאכן יש מהות, אנושיות ואכפתיות מעבר לכסף, להתחככות ולסינוור הרב; סיבה נוספת להערכה הרבה שאני רוחש לארגון ולאלו העומדים בראשו.

תהא מנוחתם של חברי אותה קבוצה עדן.

אדם יוצא דופן, שבשעתו ניהל את הקונגרס היהודי אמריקני (להבדיל מארגון אחר עם אותם ראשי תיבות), והיום הוא מנהל בכיר בארגון Stand With Us, הוא גרי רטנר. עבור גרי, תומך או תורם קיים מעבר לעצם ה"אקט עצמו". ישנה מערכת יחסים, וזו נמשכת לאורך זמן, לאורך שנים רבות. עבורו התקשרות היא חתונה, וזו כאמור לא יכולה להסתיים אלא בהיפרדנו מהעולם. אין גירושים. יש זוגיות, תלות הדדית, הערכה והבנות לאורך זמן. זוהי גישה שונה ומשונה, ודאי לדור הצעיר, לו כל דבר ניתן לשינוי - רהיט, מכונית, בעל או אישה - ללא כל מחויבות.

וזהו ההבדל המהותי: מרבית הארגונים והאנשים הפועלים, עושים זאת עבור תועלת מיידית, עבור סיפוק של רגע, ודורשים הם סיפוק מתמיד, קרי הם משתמשים באחד ואחר כך בשני ובשלישי וברביעי. הם קופצים ממיטה למיטה, נזקקים לריגושים שכמו סם ממלאים את הוויתם ואת עצם היותם. לעומתם, מתי מעט מקפידים על מערכת יחסים, וזו חשובה להם לאין ערוך מאותו סטוץ בן-חלוף של רגע.

יגיד מי שיגיד שברי שבעל המאה הוא בעל הדעה, ושיש לכרכר סביבו, להשתחוות, לבטל את עצמך ולשכוח את כל האחרים. אכן, רבים חושבים כך. עד כמה עלובים חייהם, עד כמה נטולים כל ערך וכל משמעות. ולמי שעדיין לא מבין זאת, אחזור להשוואה היותר מתובלת בה נעזרתי. מי שקופץ ממיטה למיטה (ולעיתים אפילו לא מקפיד שבכלל תהיה מיטה, למען ריגוש נוסף), עלול למצוא עצמו (או עצמה) עם וירוס זה או אחר או תחלואה בלתי מוסברת. רק אז הוא (או היא) ישאלו את עצמם, בחרטה אמיתית וכנה, "מדוע עשינו זאת, מדוע לא התאפקנו, מדוע לא היינו נאמנים רק לאחת (או לאחד)?". כמה קל לשכוח את העבר, וכיון שההתייחסות היא לאנשים כאל זבל או כסמרטוט רצפה, הרי שאין פלא שההשוואה לקיום יחסי מין תקפה גם תקפה. שוכח האדם עם מי היה תמול ושלשום, כזו תחלופה גדולה קיימת שם.

אסיים דווקא בפעילה מקומית, דוריס וויס-מונטרוס, שהקימה ארגון ועמדה בראשו - ילדים של ניצולי שואה יהודים. הארגון אירח דוברים רבים, חלקם מהארץ וחלקם במסעות קידום ספרים. באמצע השבוע היו מגיעים לארועי הארגון מאה או מאתיים אנשים, ולאו-דווקא מצד אחד של המפה הפוליטית או מצידה האחר. לא רק שהיו מגיעים, הם גם היו משלמים דמי חניה ודמי כניסה. לא הריביתי להגיע לארועים אלו, למעט פעמים בודדות בהן חשתי צורך מיוחד לבוא, ותמיד התפעלתי מחדש מהנוכחות ומהיכולת למשוך את האנשים פעם אחר פעם.

בנקודת זמן מסוימת, אפילו עיתונאית הארץ יצאה ב"עליהום" על הארגון וסמלו - פסי הרכבת הידועים לדראון עולם, ואולי הייתי צריך להבין כבר אז שדוריס מצליחה במקום שאחרים נכשלים בו - היא חודרת מתחת לעורם של אויבינו מבפנים, ישראלים משומדים "יפי נפש".

לאחרונה, דממה. אין פעילות. אין אי-מיילים עם כתבות מעניינות. החלטתי לחקור, אולי אונה לדוריס רע?

הנה תשובתה: "באירוע לאחר מותה של אמי, קמתי לקבל את פני הבאים והודעתי שזהו האירוע האחרון שאני מקיימת. אנשים צריכים לדעת כבר מה המצב - אמריקה, יהודים, ישראל, איסלאם, בתי ספר וחינוך, ממשלה וכו' וכו'. הרצאה נוספת לא תשנה, לא תוסיף ולא תגרע. הזמן להקשיב לדוברים, לשלוח אי-מיילים עם כתבות, לבוא לאירועי חתימה על ספרים חדשים וכו' עבר. האויב זוכה בצורה ניכרת, ואנחנו הולכים להרצאות.

"רוב האנשים כבר ידעו על קבוצה נוספת שהקמתי, 'יהודים יכולים לירות', ואמרתי להם שזה מה שנשאר לנו אם באמת התכוונו כשאמרנו 'אף פעם לא ניתן שתחזור השואה!'. זה מה שאני עושה עכשיו - מארגנת כיתות בהן אנשים לומדים איך לירות.

"העולם במצב רע. המצב לא ישתנה בשל בחירות אלו או אחרות. יהודים נרצחים מדי שבוע בישראל, ואנשים מוסיפים את שמם לרשימה הולכת וגדלה. אי-השפיות מתישה אותי.

"אני גרה בונטורה קאונטי, וכאן מרבית הכיתות שאני מעבירה. מאז מאי 2014, לפחות 250 אנשים באו לירות בפעם הראשונה. זהו הישג גדול בהרבה ממה שהצלחתי לעשות משך למעלה משמונה שנים של אירוח דוברים".

מי זוכר את שמונה השנים שדוריס הקדישה לפעילות ציבורית, כך שלא נשכח, שנדע ונהיה מוכנים?

דוריס הבטיחה לעצמה ולאמה, שנפטרה בת 98 פלוס, לא לשכוח. מי ייתן שלא נשכח את ההיסטוריה שלנו כעם, את האירועים בזמנים המודרניים (במאה השנים האחרונות) ואת הקורה סביבנו כעת. נפקח את העיניים ונסתכל סביב, אולי נשכיל להבין. אך החשוב מכל - נמלא את מעשינו במהות, גם אם למאן דהוא היא נראית שולית וחסרת חשיבות. מהות, עבורי, היא להיות אנשים טובים, להתייחס לזולת כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו וליהנות מהדברים הקטנים שהחיים מזמנים עבורנו. אולי לכך התכוון הנביא מיכה כשאמר (מיכה ו':8): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך".