דווקא מאלה מרוממות שמירת הוראות החוק בפיהם, דווקא מאלה המגנים - ובצדק רב - בראש חוצות מי שאינם מכבדים זכר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ואינם עומדים דום בעת השמעת צפירת האזעקה, עם פתיחת אירועי הזיכרון לזכרם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה (המשתייכים, ברובם, לצד השמאלי של המפה הפוליטית),
דווקא מהם מצפים אנו, כי יכבדו וישמרו על כבודו של יום שחרור ירושלים, שנקבע - בחוק מדינה מלייב כיום חג לאומי. לאחר ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, ביום שלישי 27 ביוני 1967, קיבלה הכנסת שלוש הצעות חוק שהגישה הממשלה. החוקים שנתקבלו בכנסת קבעו הלכה למעשה את איחוד ירושלים ונתנו תוקף משפטי לחוק הישראלי בכל שטחה של העיר המאוחדת. גבולותיה המוניציפליים של ירושלים שונו, ושטחה של העיר המאוחדת גדל פי-שלושהמשטח של 38,100 דונם לשטח של 110,000 דונם. לתושבי מזרח ירושלים העניקה המדינה מעמד של תושבי קבע הרשאים להצביע בבחירות העירוניות אך לא להשתתף בבחירות לכנסת. אחד משלושת החוקים שנתקבלו עוסק בשמירה על המקומות הקדושים שבירושלים.
בהחלטת הממשלה שהתקבלה בתאריך 12 במאי 1968 נקבע תאריך כוח באייר כיום חגה של ירושלים, המסמל הקשר ההיסטורי המיוחד של העם היהודי לעיר. בשנת 1980 - במלאת 13 שנה - לאיחוד ירושלים - נחקקחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע שירושלים היא בירת מדינת ישראל ומקום מושב רשויותיה השלטוניות. החוק מנכיח שמירת המקומות הקדושים בעיר ועל חופש הגישה אליהם לבני כל הדתות וקובע את מחויבותה של ממשלת ישראל לעשות לפיתוח העיר ולשגשוגה. בתאריך 23 במרץ 1998 התקבל בכנסתחוק יום ירושלים, התשנ"ח- 1968, הקובע יום כוח באייר, שבו שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים, כחג לאומי.
חוק יום ירושלים קובע, כי: "הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים שיוחג מדי שנה בשנה כחגהמדינה וייקרא בשם "יום ירושלים". חלק מגורמי השמאל במדינה רואים ביום זה ציון כיבוש יהודה, השומרון וחבל עזה. בשנת 2014 הגישה סיעת מרצ הצעת חוק לביטול החוק. יוזם חוק הביטול, ח"כ
עיסאווי פריג', אמר - בשעתו - כי: "ככל שעוברות השנים הופך יום ירושלים ומקבע את מעמדו כ"חג הכיבוש" הישראלי. לא את ירושלים מעלים החוגגים לראש שמחתם, אלא את הכוחנות, ההתנשאות וההתגרות". הוא הוסיף ואמר עוד, כי: "הדוגמה הבולטת והמקוממת ביותר היא "ריקוד הדגלים", שאינו אלא מלה יפה למצעד שנאה והתגרות של אלפי פעילי ימין קיצוני בתוככי השכונות הערביות, תהלוכה שלא פעם עוברת גם לאלימות. תהלוכה שמקורה ברגשי נחיתות של מי שבליבם יודעים שהעיר המזרחית אינה עירם, וכמנהגו של הנבל, לא בוחלים באלימות, מילולית וגם פיזית, כדי לצעוק "שלי היא", ולא משכנעים בכך, אפילו את עצמם".
בדברי ההסבר לחוק הביטול בחתימת יו"ר מרצ,
זהבה גלאון, וחברות הכנסת
מיכל רוזין ו
תמר זנדברג. בדברי ההסבר להצעה מביעים הארבעה חשש מפני הפיכת יום ירושלים ליום שבתון, כפי שדורשים גורמי ימין. "הפיכתו ליום שבתון תטיל עול כבד על המשק הישראלי, רק כדי להקל על חגיגות הלאומנות ברחבי העיר המזרחית". בהצעה מבקשים הארבעה להחזיר את היום לממדיו הצנועים כפי שהתקבלו על-ידי ממשלת לוי אשכול בשנת 1968".
ברשימה מאתמול ("
מחלקה ראשונה" - תאריך 23.5.2017), שעסקה בניסיון הימין להגביל עתירות גופי שמאל ופלשתנים לבג"ץ, כתבנו - בין היתר - דברים, בזו הלשון: "החוק הוא קשה - קובע הפתגם הלטיני - אבל הוא חוק. עם זאת, בל נשכח כלל יסוד ולפיו שימוש מוגבר בחקיקה, לצרכים "דמוקרטיים", שעה שהצורך "הדמוקרטי" נקבע בכוחו הפוליטי והפרלמנטרי של הרוב השולט,
אולי הוא חוקי, לחלוטין, אבל אין הוא דמוקרטי, כלל וכלל". עוד כתבנו - כי: "אין אנו משווים - חלילה וחס - הצעת החוק לחוקי נירנברג ולחוקים נבזיים אחרים שחוקקו הנאצים. כל שמבקשים אנו מהרשות המבצעת והמחוקקת, גם יחד, הוא לנהל מלאכת החקיקה, תוך מניעת פגיעה בזכויות המיעוט, שאין בכוחו למנוע קבלת חקיקה הפוגעת בו - מישרים".
מביאים אנו ציטוטים אלה, ברשימתנו הנוכחית, מרשימתנו הקודמת, כדי להבדיל ולבדל דברים אלה מאלה. באותו עניין דובר על רצונו של הרוב לכפות דעתו על המיעוט, באמצעות חקיקה, שתמנע מבג"ץ לבדוק חקיקה זו, בכלים משפטיים ושיפוטיים. זוהי חקיקה פסולה והליך בלתי דמוקרטי, בעליל. בעניינו אנו, נשוא רשימה זו, עוסקים אנו, ברצונו הבלתי מוצדק והבלתי חוקי, בעליל, של המיעוט שלא לקיים חוק מדינה, מחייב, במיוחד שלאחר שנכשל ניסיונו, באמצעות נציגיו, בכנסת, להביא לביטולו או לצמצום השפעתו של חוק מדינה מחייב זה.
זה הוא ההבדל המהותי ושורשם של דברים. חוק מדינה יש לכבד. כפי שהרוב מצווה על קיום, יישום ומימוש זכותו הדמוקרטית של המיעוט, מצווה גם המיעוט לכבד, לקיים, ליישם ולאפשר לרוב לממש זכותו הדמוקרטית, שהוענקה לו -
בחוק מדינה מחייב, שלא נפסל בידי בג"ץ ושהשמאל נכשל בניסיונו לבטלו בכנסת! משקובע חוק מדינה, כי יום שחרור (
כן. כן. שחרור - ולא כיבוש!) ירושלים, הוא יום חג לאומי, הרי דינו - לפחות - כדין יום העצמאות. מי שרוממות שמירת הוראות חוק וכיבוד עקרונות הדמוקרטיה, חייבים לכבד זכויותיהם הפוליטיות של האחרים, במיוחד כשהם מעוגנים ומושתתים בחוק מדינה ואפילו הם שמאלנים (סמאלנים) "נאורים", שהעניקו לעצמם - ומכוח עצמם בלבד! - תעודות נאורות עצמיות אלה