איפשהו, כולנו עברנו את זה. בילדות, התאמנו את התספורת שלנו, לפי מה שקורה באופנה. זו הייתה תספורת
אלי אוחנה שילדים גזרו את התמונות שלו מהעיתונים והדביקו, ואז הלכו להסתפר כמוהו. עם הקארה הזה או משהו דומה. שחקני כדורגל משפיעים על ילדים יותר מכל מורה. ילדים התחילו לעשות תנועות של אווירון לאחר גול שלהם, גם כאשר זה היה גול עצמי. ילדים התחילו לירוק תוך כדי דיבור, כמו שחקני הכדורגל. ילדים התחילו להסתובב עם גרביים עד הצוואר.
כל שנה, מישהו משחקני הכדורגל דואג לעדכן את הדור החדש בתספורת משונה אחרת. פסים בצדדים, כרבולת מעל, או סתם "גאלאח". כשהגיע רמבו או דמות אחרת עם גפרור בפה, אז היו שגידלו שיער, קשרו סרט מסביב לראש, שעל הדרך גם חסם להם את הדם למח ואימצו גפרור לזווית הפה. לפעמים הם השתמשו בצד הלא נכון בגפרור כדי ללעוס אותו.
כמו אותם ילדים שחיקו את ברוס לי באדיקות, עם תנועות קראטה ועם הניגוב הקטן של דם שיצא לו מהפה, מה שהרגיז אותו עד מאוד, וגרם לו לחסל סופית את הרעים בסיפור. עד לאותה טיפת דם זה היה משחק אחר, ומעכשיו יש לו יותר כוחות. לפעמים כשהמצב היה ממש מחמיר, הוא היה צריך להיזכר באבא שלו או אימא שלו או בכלב שלו שנפל בדמי ימיו, כדי לקום ולסגור עניין. ואז הגיעו ואן דאם או צ'אק נוריס או סטיבן סיגל. אותו עיקרון. החיים מתחלקים ל-לפני שעיצבנו אותך, ואחרי שעצבנו אותך. באמצע יש הרבה מכות.
את הקרחות, אני חושב, הביאו ארגוני הפשע. או הגיל. תלוי איפה כל אחד נמצא. בגיל מסוים השערות גדלות במקום שאתה הכי פחות רוצה שיגדלו. רק במקום הטבעי שלהם הם כבר לא נמצאות. מי שצפה בסרטים ההודים, החליט שיש לו שיער כמו אותו שחקן, והגדולים יותר גידלו שפם. את הזקן הביאו ביחד עם הקרחות רק בשנים האחרונות. זקן קצר זה משהו ששייך לעניין הקרחות, למראה ה"מי מתעסק", והארוך יותר - יש שקוראים לזה "היפסטר" ויש שקוראים לזה סתם "לא מתאים". ככה או ככה, אני לא מבין מה האינטרס של בן אדם ללכת עם דבר כזה.
גופיות במבצע
כשהייתי רואה אנשים מבוגרים עם גופיה, כרס, ועם קרחת מקדימה וצמה לבנה ואפורה מאחורה, חצי פרועה וקשורה בגומייה ישנה, זה היה נראה לי תחילת סופו של עידן הצמות שהיה נפוץ בקרב הצעירים. אם ראיתי מישהו מבוגר שהולך עם גופיה שרק הבהירה לי כמה שניצלים הוא אכל בארוחה האחרונה, הבנתי שכנראה הצעירים כבר לא הולכים ככה, או שפשוט נשארו כמה ארגזי גופיות במבצע ויש מספיק מבוגרים שיקנו את זה. זה קורה עדיין כשאני מטייל באילת על הטיילת, או כשאני מגיע לעוד סיור בחברה להגנת הטבע, או סתם משהו שקשור לים, והמציל שנעמד מולי שוכח שהוא כבר לא צעיר עם קוביות בבטן. זה משהו שיכול להוריד לך את החשק מארוחת הצהריים שמחכה לך בצידנית.
בחטאיי הרבים, מתישהו לפני כמה שנים, פתחתי לעצמי חשבון פייסבוק. אין לי עניין להעלות תמונות, לא שלי, ובטח לא של הילדים שלי, ואין לי עניין לכתוב את מה שאני חושב. אני לא מאשר חברים וחברות שאני לא מכיר, ולא מאשר ילדים (וילדות) כחברים. כמה כללים לא ברורים, שקבעתי לעצמי.
אני לא חושב שהחיים שלי אמורים לעניין מישהו, והמחשבות שלי אמורות לשנות מישהו או משהו. רק כאן על גבי העיתון, אני מרשה לעצמי לפרוק קצת מדמיוני. אם אכלתי צהריים אתמול (שניצלים) ומה אכלתי היום (שניצלים) ומה אוכל מחר (שניצלים), זה לא משהו שהעם היושב בציון צריך לדעת, לפני שהוא יידע שיש כמה עמים שמעוניינים בהשמדתו.
חשבתי להעלות תמונה שלי ושל מרתי יושבים בבית קפה לארוחת בוקר גלילית בבית הקפה שבדימונה, או תמונה של שנינו בטיול זוגי באזור טוסקנה (לא בחו"ל אלא בשכונת ממשית שבדימונה), אבל כדי שזה יקרה, זה צריך לקרות. זה גם לא הרגיש לי נוח לעצבן ככה את החברים שלי, שלא מצליחים לעשות את זה.
אין לי גם משפטי חכמה שאני יכול לחלוק אותם עם סביבתי, אלא אם משפט כמו "למה השארתן את האור דולק" או "למה המקרר נשאר פתוח", נחשב משפט חכמה.
שילוש מקודש
בשנים הראשונות לחברותי בפייס, בדקות המעטות שהקדשתי לפייס, השתמשתי בפייס כדי לצפות בסרטונים משעשעים שאחרים העלו, או במצגות הסבר איך להוריד את הכרס שלי המכונה "שומן בטני" בשלוש דקות עבודה ביום. התשובה היא ברורה. יש להתקשר למספר המופיע בהמשך ולשלם באשראי. הריצות שתרוץ אחר כך כדי לנסות לבטל את העסקה המפוקפקת שלך מול החברה, יורידו לך כמה קילו שלא ידעת שיש לך. לא תדע איזה כוחות יש לך עד שהם לא יגלו לך.
מישהו מאותם מתעשרים אמר פעם, שהוא מוכר את מניות החברה שהוא מחזיק בהן, כאשר הוא שומע שנהג המונית שלו קנה אותן. התחושה הזו רק מתחזקת בי לאחרונה יותר ויותר, ואני הולך להסתבך עם הדבר הכי חם בעולם שלנו, ועם אחד האנשים הכי עשירים בעולם. מישהו שקנה קצת יותר מבית קטן בשכונה דרומית, בשילוש המקודש - אני הבנק ואבא (שבשמיים"). הוא לפחות יהודי אז אולי הוא יוותר לי. מי יודע.
כפי שכתבתי בטור הקודם, הפייסבוק חיבר אותי לעולם הגדול. לא שאני נמצא בו הרבה, אבל אני מנצל את הדקות המעטות שיש לי בין העלייה לאוטובוס ועד תחילת הנסיעה לשוטט בו. כמה שנים אחורה, באירוע משפחתי שבו נכחתי, בין ה"בופה" שבחוץ לבין הכניסה לאולם עצמו, שנאסרה על האורחים עד להגעת החתן והכלה, הבחנתי בתופעה מעניינת.
נוכחתי לדעת שכמו תמיד העולם שייך לצעירים. שהפייס הוא מקום שליטתם של הדור הצעיר.
צעירים מעלים בו תמונות מבילויים שלהם, צעירים סיפרו לכל מי שהיה מוכן להיות חבר שלהם מה הם אכלו, מה הם שתו ולאן הם רוצים להגיע. המושג "חברים", הפך להיות משהו אחר ממה שאני מכיר. חברים זה כבר לא מה שאני חשבתי שזה. אצלי, "חברים" זה הייתה תוכנית קומית באנגלית. כמה רציתי שיהיו לי חברים כאלו. מצחיקים, בבית קפה כזה.
חבר של חבר
חבר היה בשבילי משהו יותר קרוב מסתם מכר. חבר זה היה מישהו שאני מכיר אותו, שאני יכול לדבר איתו, שאני יכול לסמוך עליו. לא היו לי מעולם אלפי, מאות, אפילו לא עשרות של חברים. אולי עשרה. וגם על זה אפשר להתווכח. בזמני נהגו לומר "חברים יש רק באגד". מעט חברים, שידעתי שאם אני אתקשר אליהם בעת צרה, הם יענו לי. יעמדו לצידי. וזה מניסיון שכבר קרה לצערי. רק ברגעים האלו אתה מגלה מי החברים שלך.
הפייסבוק מגדיר את המילה "חבר" קצת שונה מזה. הוא נותן לנו חברים אם הם רק יבקשו ואם רק נאשר. הפייסבוק מציע לנו חברים כל יום, כל היום. אתה יכול להיות חבר של חבר שלך, אתה מקבל הצעה לחבר כי אתם גרים באותה שכונה, באותה עיר, למדתם באותו בית ספר, לשניכם אותה קומה ואותה בלורית שיער, לשניכם מגרד הגב. נערים ונערות התחילו לריב במילים, לפגוע במילים. יש מילה מיוחדת לזה - "שיימינג". "בושה" בעברית חופשית. ככה גינו את המוסכניק הרמאי ואת בעל דוכן הפלאפל, שהעלים קציצה בכל מנה שמכר. ככה בונים בית. ואז מסתבר שהשיימינג יכול להיות גם על אלו שהם דווקא בסדר, לפעמים נגדנו ואפילו לא ידענו, לא ראינו, שמה יכולתי להתעדכן בימי הולדת ושאר אירועים משמחים. לאחל מזל טוב וברכות להולדת בן. יכולתי להתעדכן במופעים ואירועים ושאר ירקות (במבצעים בויקטורי). יכולתי לשמוע משהו חכם של רב כזה או אחר. מנהיג כזה או אחר.
שמה יכולתי ללמוד איך מנקים כתמים עקשניים ברגע, וטיפים איך לשפץ את הבית בכלים פשוטים. מעולם לא ניסיתי את זה בפועל, אבל בסרטונים זה תמיד נראה פשוט. ישראלים ציוניים מנסים להבהיר לי כמה המדינה שלנו איבדה את עצמה לטובת פשע/פזורה/פורעי חוק ואחרים. סוף כל סוף, היה ניתן להראות לכולם מה עושים כמה נציגי מכירות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ומה עושים שם חנויות הסלולרי לחייל שרק רצה להתעניין במבצע. יש כאלו שזוכים למחמאות. כמו אותו נהג אדיב, כמו אותו בעל דוכן שלא נתן לחיילים לשלם, כמו אותם סרטונים שמנסים להראות לעולם שהחיילים שלנו הם לא כאלו רעים. שמנסים להראות לכולנו באיזו מציאות משוגעת הם צריכים להתנהל.
כמה זה קל לאהוב בפייסבוק. אוי, כמה זה קל לכתוב על אהבה. שירי אהבה שלמים. כמה רציתי לדעת לכתוב ככה. אהובי. ממתקי. אור שלי. גרביים שלי. מכתבי אהבה, שהיו פעם מוחבאים בתוך קופסה מיוחדת עם מנעול קטן, נמצאים על הרשת. כולם יודעים, כולם חייבים להגיב. לתת לייק. חסר לך שלא. כמה פעמים נשאלתי למה לא הגבתי. למה לא הגבתי?
בעולם שלי, יש הרבה שגרה, הרבה פחות חיוכים ויותר עבודה. אני צופה באנשים נוסעים ברכבי פאר בארצות הברית על חוף הים, ואני עדיין עם אופניים בעיר קטנה ורחוקה. אופני קפיצים.
עדשה של נייד
לא יכולתי להעלות תמונה שלי מניח תפילין, כי אני נמצא בבוקר מוקדם בבית כנסת ולא בבית. למה תמונה שלי מניח תפילין אמורה לספר לכולם על הדת שלי, על האמונה שלי? למה תמונה שלי בתפילין שעולה פעם בחודש, אמורה להעיד על משהו?
ההתמכרות של כולנו ללייקים - מתחילים להאמין שהסביבה שלנו אוהבת אותנו ומעריכה אותנו רק לפי מספר הלייקים. ההתמכרות שלנו לצילום - אנחנו מסתכלים על העולם מבעד העדשה של הנייד. לא שמים לב שהילדים שלנו רוצים לראות את העיניים שלנו. ככה כמות שהן.
הצעירים - אם ראיתי מישהו מבוגר שהולך עם גופיה, ההיא מתחיל הטור, שרק הבהירה לי כמה שניצלים הוא אכל בארוחה האחרונה, הבנתי שכנראה הצעירים כבר לא הולכים ככה, או שפשוט נשארו כמה ארגזי גופיות במבצע ויש מספיק מבוגרים שיקנו את זה.
יש יתרונות לפייסבוק בגילאים כאלו של מעל לחמישים. כמה אנשים הצליחו למצוא עבודה בגיל הזה. לפעמים פוסט אחד של חיפוש עבודה עושה את מה שעשרה עובדים (אם אפשר לקרוא להם ככה) בלשכת העבודה לא יעשו. בעידן שלנו לשכת העבודה הוא מקום שבאים להחתים כרטיס ומקווים שגם הפעם המחשב לא יפנה אותך לפקיד. שוב להסביר לו שהמשרה שהוא מציע לך לא קשור למה שלמדת, למה שאתה צריך ולמה שאתה רוצה.
אפשר למכור את הבית ואפשר למכור את האוטו ביתר קלות. אפשר לקדם את העסק הפרטי שלי ואפשר לדווח על דיל כזה או אחר לסוף השבוע הקרוב.
חבר כנסת
אבל יש יותר חסרונות. זוגות מעדיפים לדפדף בנייד ולא לדבר עם בת הזוג, שגם היא עסוקה בלדפדף. רוצים את הסלון שמופיע בתמונות, רוצים את הגבר או האישה שמופיעים בתמונות, רוצים להיות מה שהם שם. הכל על השולחן. כל ערב שמים את הזוגיות על השולחן ומדברים על זה עם החברים. והפייסבוק הפך להיות אותו שולחן. מה את חושבת על בעלך, על מראהו ועל אופיו? וזה צריך לעבור דרך הלייקים של כולם, ודרך השיתופים של כולם.
פעם, לפני כמה שנים טובות, עבדתי באחד מהמפעלים באזור כמנקה חלונות. תחושת הדחייה והבוז שהמזכירות והמנהלים הפגינו כלפינו העובדים הזוטרים, עובדי הקבלן, כשהם ישובים בתוך המשרד הממוזג, רדפה אותי שנים. אבל בחדר עובדי הקבלן, ליד מחסן חומרי הניקוי, היינו נפגשים כל העובדים, והיו שם טיפוסים שכל אחד מהם יכול היה להיות נושא לסדרת טלוויזיה. את אותו "חבר כנסת" שקראנו לו ככה כי הוא טרח כל יום, כמה וכמה פעמים ביום, ללחוץ את ידי כולנו, ולשאול אם אנחנו בסדר, אם אנחנו מסתדרים בעבודה ואם המשכורת שלנו מספקת אותנו, משמע היה מנהל בכיר. את אותו אחד ששם לכולנו על השולחן את הבעיות שלו בבית. את אותו אחד שחשב שאני חייב לשמוע, את מה שקרה בפרק שהוא ראה אתמול בסדרה ההודית שלו. אז זה היה נראה לי מצחיק ומגוחך, אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים כולנו בפייסבוק.
אני מגיע לאירוע שמתקיים באחד מאזורי התעשיה, לעוד אולם מחודש, ומחוץ לאותו אולם אירועים עומדות נשים (למה רק נשים?), נשענות על עץ מפלסטיק, ומחפשות את הפוזה הנכונה. פעם, חתני בר מצוה היו הולכים לפוטו פרנו או פוטו לוי שיצלם אותם, מכניסים פתק לתמונה של כותל שיש מאחוריהם, או נשענים על הדשא כשמאחוריהם נחל מים זורם. כאילו מישהו האמין שזה באמת הכותל או נחל זורם.
והיום, התמונות דומות אחת לשנייה. בנות משרבבות שפתיים, ובנים בלי חולצה. מידי פעם אני נתקל בבנות כאלו שניתחו את עצמן בשפתיים ואני שואל את עצמי למה? למה שמישהי תעשה את זה לעצמה? אני לא מבין גדול באופנה ומעולם לא הייתי מה"מבוקשים" בעיר/בבית הספר/בכיתה. אבל למה שאנשים ירצו לשנות את המראה הטבעי שנתן להם בורא עולם? יש מקרים שמצריכים התערבות כירורגית, אבל באופן כללי מה רע בזה שאנשים לא יהיו דומים אחד לשני?
החיים טובים
תפילה קטנה לשנה חדשה, שלאנשים לא יהיה את היצר הזה של להשוות את עצמם כל הזמן לאחרים. כולם דומים לכולם. כמה מילים, כמה שירים, כמה תמונות של כיף, של אושר, של אהבה של אחווה של רעות. כבר התחלתי להאמין שכולם חיים בעולם אחר מהעולם שבו אני חי. בעולם שלי יש שנאה ותחרות. יש צער ויש אכזבה. ואין מנגינה עצובה ברקע ואין לייקים.
הזמן חולף, ואני מגלה פתאום שהמגמה השתנתה. יותר ויותר מבוגרים בני ארבעים פלוס התחילו לתפוס את מקומם על הבמה. אני מתחיל לראות עד כמה החיים טובים אחרי גיל חמישים. כמה חיים אפשר לעשות בגיל שישים, ואנשים בני שבעים התחילו להציע לי חברות. חשבתי שכנראה המראה שלי מטעה, או שאולי הם כבר לא רואים ממש טוב. ואז הסתבר שגם להם זה חשוב כמה חברים יש להם. הפייסבוק התחיל להיות מקומם הפורח של המבוגרים בעוד שהצעירים החליטו להיעלם לאט-לאט. זהו השלב, שהבנתי שאולי זה תחילת סופו של פייסבוק. כשאני רואה באירועים, נשים מבוגרות עסוקות, מצלמות עשרות תמונות, לבחור את הטובה מכולן כדי להחליף בפרופיל, כשאני רואה את השירים שאנשים בוגרים כותבים, כשאני רואה את זוג השכנים שלי מעלה מה הוא אכל לארוחת הבוקר ומה הוא חושב על הטייס בטיסה שלהם אני מבין, שברגע שהמבוגרים השתלטו על הבמה, הצעירים נטשו אותה. אולי שנה אולי שנתיים אולי יותר, אבל נראה לי שפייסבוק כבר לא שם. אולי בגלל זה היא רכשה אפליקציות יותר עדכניות.
אולי מקום אחר של דיונים קבוצתיים, שיותר יתאים לקהל הצרכנים שלו. אני משער ומקווה שאיש לא ימכור את מניות פייס בהמשך כי מניסיוני בעולם שוק ההון, אני יודע להפסיד ובגדול. פייסבוק כבר לא מהווה אפשרות לדור הצעיר. כמו אותה צמה, כמו אותה גופייה וכמו אותו ניתוח בוטקוס בשפתיים. אם זה עזב את הצעירים ועבר למבוגרים, זה אומר שאנחנו בשלב ה-לפני אחרון. לפני סיום. או שלא.
שנה טובה ומתוקה.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
