"הקומנדו הצרפתי"

יחידת "הקומנדו הצרפתי" מנתה כמאה לוחמים דוברי צרפתית, רובם עולים יהודים ממדינות צפון אפריקה, וחלקם נוצרים אוהבי ישראל, שלחמו בצבא צרפת החופשית ובמחתרות האנטי-נאציות בתקופת מלחמת העולם השנייה. את חבורת הלוחמים הדריך אלי אובלנדר, שנשלח על-ידי הפלמ"ח, במחנה מיוחד במרסי.

אובלנדר יצא עם הפשיטה הראשונה של הקומנדו על הרכבת המצרית ונפל שם בקרב. את הפלוגה הקים קצין צרפתי בצבא המחתרת הצרפתית בדרגת סרן תדי איתן, (שמו המקורי היה תָדֶה דִיפְרה - 1912-1971), שהיה קתולי אוהב ישראל.

הלוחמים בפלוגת דוברי הצרפתית, שהיו שונים בלבושם ובשפתם מלוחמי הפלמ"ח ילידי הארץ, כונו בשם "הקומנדו הצרפתי", כינוי שהפך במהלך הזמן לשמה הרשמי של היחידה (היחידה נקראה במסמכים בשמות שונים כמו: פלוגה, גדוד שתי פלגות). יחידת דוברי הצרפתית הוקמה באוגוסט 1948 ונקראה גדוד 75.

בתחילת אוקטובר, לקראת "מבצע יואב", ארגן איתן את טובי חייליו לפלוגה, שצורפה אל הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב. אנשי הפלוגה היו מצוידים בנשק אוטומטי וחצי-אוטומטי, ורובם בעלי מיומנות וניסיון קרבי. הם חולקו לשתי פּלָגוֹת, בכל פלגה ארבעה צוותי קומנדו. המפקדים היו קצינים וסמלים בעלי ניסיון והכשרה צבאית.

במסגרת מבצע יואב, באוקטובר 1948, הייתה פלוגת "הקומנדו הצרפתי" הכוח שפרץ לבאר שבע וטיהר את השטח הבנוי "במבצע משה". בשלהי 1948 הועסקה יחידת הקומנדו הצרפתי בפעילויות שונות לאבטחת גבולות מרחב הנגב; מארבים, מיקוש צירי תנועה וכדומה. "במבצע חורב", בדצמבר 1948, השתתפה פלוגת "הקומנדו הצרפתי" בקרבות לכיבוש משלטי התמילה על כביש באר שבע-ניצנה והיו לה אבדות.

בסוף הקרב נשאו הנסוגים את פצועי היחידה והניחום במחסה תחת אחד מגשרי הרכבת מצפון מזרח לאשלים. המצרים גילו את מקומם של הפצועים ורצחו אותם. בינתיים הגיעה החטיבה הממונעת והמצרים נסוגו דבר שאפשר לחברי קיבוץ רביבים לאסוף את גופות החללים ולהביאן עמם. בעקבות האירוע, הורחקה יחידת הקומנדו מהחזית מחשש לפעולות נקמה.

ב-1995 נחנך בקרבת מקום אתר זיכרון ליחידה, לקרבות שעברה ולחלליה. לזכר יחידת "הקומנדו הצרפתי" הוקם בשכונה ג' בבאר שבע "גן הקומנדו הצרפתי". בנוסף מונצחת היחידה גם בסמוך לאנדרטת "חטיבת הנגב" הסמוכה לבאר שבע, בכיכר הסמוכה ל לגן-אלנבי, "ובמצפור הקומנדו הצרפתי" הסמוך ליישוב אשלים (משלטי התמילה). בעת שיעקב טרנר שימש ראש העיר נמסר דגל הקרב של היחידה על-ידי סגנו של תדי למשמרת ל"בית יד לבנים".

תדי איתן (דיפרה) נולד בשנת 1912 בעיר קמברה בצפון צרפת בסביבה בורגנית קתולית. למד משפטים בקימברידג' והצטרף בשנת 1936 לשירות הקולוניאלי הצרפתי ונשלח למלא תפקיד מנהלי בקונגו-ברזוויל. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה לא גויס איתן לצבא צרפת מסיבות בריאות, אך בקיץ 1940, לאחר נפילת צרפת, נענה לקריאתו של הגנרל דה-גול, הצטרף לצבא צרפת החופשית ותרם חלקו להעברת אפריקה המשוונית הצרפתית לשלטון צרפת החופשית.

איתן השתתף בשנת 1941 בקרבות בסוריה ובלבנון נפצע ואושפז "בהדסה". כשהחלים סופח לאוגדה של פיליפ לקלרק בקרבות בחבלי פזאן וטריפוליטניה בלוב ובתוניסיה. לקראת המערכה על שחרור צרפת ב-1944, התנדב לגדוד שהשתתף במערכה. את המלחמה סיים בדרגת קפיטן - סרן. בשנת 1946 נישא ולאחר השחרור מילא תפקידים בכירים בשירות המדינה ונשלח למשימות שונות בארצות חוץ, בכללן לארצות הברית. בשנת 1947 התפטר מן השירות.

כשפרצה מלחמת העצמאות החליט איתן להתנדב לעזרת היישוב. הוא יצר קשר עם אנשי "ההגנה" בצרפת, והצהיר בפניהם: "אני קתולי מאמין ואני רוצה להילחם עם היהודים. לחמתי למען דה גול, תחת פיקודו של גנרל לקלרק. הערבים הם אויבי צרפת, וכל מי שמכה בהם פועל לטובת צרפת. המלחמה שלכם צודקת, ואני אוהב מלחמות צודקות. המלחמה הזאת מעניינת אותי כחייל ואני רוצה לראותה מקרוב".

אנשי "ההגנה", שבתחילה חששו לתת בו אמון, שלחו אותו לאימונים במחנה ליד העיר ליון ולאחר מספר שבועות שלחו אותו לארץ במסגרת המח"ל. הוא קיבל כינוי מחתרתי "שרגא" והגיע ממרסיי לנמל חיפה ב-26 באפריל 1948, בזהות בדויה של פליט מליטא.

יצחק שדה קיבל את פניו של המתנדב בעל הניסיון הקרבי והטיל עליו לסייע בהקמת ובאימון גדוד פשיטה ממוכן 89 שאליו צורפו עולים דוברי צרפתית, רובם מעולי מרוקו והיתר עולים מצרפת ומבלגיה. בהמשך הקים את גדוד 75 שכונה "הקומנדו הצרפתי" והוא צורף לחטיבה 7. איתן מיין מבין כ-600 מתנדבים חבורה של 100 לוחמים והדריך אותם בשיטות לחימה באזור קיסריה. גדוד "הקומנדו הצרפתי" היה למקרה יחיד בו יחידת גח"ל תפקדה כיחידת חי"ר אורגנית.

תחילה לא בטחו בו מחשש שהוא סוכן זר, אך במעשיו הוא הוכיח את מסירותו ובאוגוסט 1948 נתמנה למפקד הגדוד. כשהוענקו דרגות לחיילי צה"ל ניתנה לו דרגת רב סרן. הגדוד סבל מבעיות קשות של משמעת, מורל וציוד בתקופה שלאחר הקמתו, ולאחר מספר שבועות החליט איתן להסתפק ביחידה קטנה ואיכותית יותר. יחידה זו קיבלה את הכינוי "הקומנדו הצרפתי", ושובצה במסגרת הגדוד התשיעי, גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב.

במסגרת זו השתתפה היחידה במבצע יואב ובמבצע חורב. במבצע יואב, שנערך באוקטובר 1948, לחמה היחידה כחלק מן הכוח שכבש את באר שבע. בכתבי זיכרונות של מספר משתתפים בקרבות נאמר כי לאחר הכיבוש היו חיילים ביחידה שנטלו שלל ואיתן, שביקש לשמור על רמה מוסרית גבוהה, מצא דרך להכריחם ולהתפטר מהמשא - הוא קבע נקודת יציאה למשאיות במרחק גדול מהעיר, דבר שהכריח את חייליו ההולכים ברגל לזרוק את מרבית השלל.

בעת שהשתתף בקרב כרתיה, הוא השאיר רושם בינוני על מ' דיין ואילו איתן דווקא, התפעל מיכולתו הצבאית של דיין. במבצע חורב, שנערך בדצמבר 1948, השתתפה היחידה (הקומנדו הצרפתי) בקרבות לכיבוש משלטי האויב המצרי על כביש באר שבע - ניצנה. בקרבות אלה כבשה היחידה את אחד המשלטים. לאחר מבצע חורב הועסקה היחידה בפעילויות אבטחת גבולות מרחב הנגב, מארבים ומיקוש צירי תנועה. בסוף שנת 1948 פורקה יחידת הקומנדו הצרפתי ואיתן פרש מצה"ל ושב לצרפת.

באוקטובר 1978 שודר "בקול ישראל" שיח חברים המספרים על איתן (טדי דפרה). נביא קצת מדבריהם על-מנת להאיר את הדמות מזווית עיניהם של חבריו/לוחמיו. אלי טנזי סיפר: "טדי היה סרן קומנדו, מומחה גדול גדול...נתנו לו לנקות בתי שימוש. הוא ניקה...כקצין צרפתי לא היה רגיל לעשות 30-40 ק"מ ברגל והוא עשה...הוצב בגדוד 89 של דיין והועלה לדרגת רב סרן... הוא אמר תמיד: הם חושבים שאני מרגל...באתי להילחם.. לפול בשביל העם היהודי כי המלחמה צודקת".

חייל אחר ביחידה דוד סגל נזכר: "הייתה מין משמעת פנימית, אנשים עשו את זה מתוך הכרה... האווירה הייתה כמו בפלמ"ח". טנזי הוסיף וסיפר כי הפעולה הראשונה של הקומנדו הייתה לחצות את הקו המצרי באזור נגבה וזאת ללא פתיחה באש. לקראת המשימה אמר להם טדי: "חברה, אנחנו הולכים למוות, ואני בטוח, בתור גוי, שאתם תלכו אחרי ולי לא תהיה בושה".

טנזי תאר את המפגש של חיילי הקומנדו עם לוחמי קיבוץ נירים שהיו כבר חמישה חודשים במצור וחיו בפועל מתחת לאדמה. טדי וחבריו הכריזו בפניהם כי "עכשיו תנוחו, חטיבת הנגב הגיעה, הפלמ"ח, אנחנו כבר נשמור עליכם, נלחם בשבילכם".

באוקטובר "הקומנדו הצרפתי" היה מהראשונים שפרצו לבאר-שבע ותוך קרבות רחוב קשים הגיעו עד למשטרה המבוצרת. טנזי סיפר כי לאחר ההשתלטות על בית הקברות וכיבוש הבתים הקיצוניים באמצע המלחמה: "מה עשה טדי ב-50 מטרים האלו? אני חושב שזה פעם ראשונה בעולם שקיים דבר כזה, העמיד אותנו באמצע הערבים ועשה מסדר".

חודשיים לאחר "מבצע יואב" סופח הקומנדו לגדוד 7 והשתתף במבצע חורב. סיפר מג"ד שבע יסכה שדמי כי על הקומנדו הוטל לכבוש מוצב עורפי במתחם התמילה. למרות הקשיים בתקשורת ולמרות הזרות שמח הגדוד לקבל את הקומנדו כמי שעתיד לבצע את המשימה. המג"ד עקב אחר הפקודות וההסברים שנתן טדי לאנשיו והבין שהכבוד העצמי והרצון לבצע ולהשתוות ליחידות הפלמ"ח הוא כל כך חזק אצלם, כולל ניסיונו הרב של טדי כמפקד בצבא דה-גול - שהם יבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר והם אכן נלחמו בחירוף נפש.

בקרב על משלט 13, ציטט טנזי את דברי טדי: "הערבים עומדים עכשיו 100 מטר מאתנו, במקום לעמוד (מולם) קומנדו אחד נעשה כמו שבעה קומנדו, נחלק את עצמנו כל אחד עם האנשים שלו, כל אחד 30 - 40 מטר וכל אחד יודע מה עשות". מילותיו אלו הפיחו בחיילים רוח קרב והם החלו להסתער בשירה ובצעקות.

טדי פקד על האנשים לנצור אש והחיילים צייתו לו בלא אומר: בעת שירד גשם של פגזי מרגמה וכדורים על הקומנדו קרא אליהם טדי: "להתחתן עם האדמה, לשים את הרגליים על האדמה, חברה תזהרו...מי שיזיז את הרגל, הרגל שלו תלך".

במהלך הקרב נפצע טדי ולא הסכים שחייליו הפצועים יישאו אותו לנקודת האיסוף מתחת לגשר ולכן שדמי פינה אותו על גבו. הקרב על משלט 13 היה הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה של הקומנדו ורבים נהרגו ופצעו שם. הפלוגה של סולל כהן ניסתה לסייע "לקומנדו הצרפתי" בניסיון ההשתלטות על משלט 13 מאחת הגבעות הסמוכות אך הקרב הוכרע. בתום המלחמה חשו חייליו של תדי כי המעט שנותר "מהקומנדו הצרפתי" סיים את תפקידו והללו שנותרו בחיים, חסרו את מנהיגותו של הנסרן הצרפתי וחפשו איש איש את עתידם בארץ.

בימים האחרונים לשהותו בישראל התגורר תדי במלון פרק בתל אביב ומשם שיגר לבן-גוריון מכתב ( בפברואר 1949) אישי מרגש ובו מספר היבטים לגבי תרומתו ותרומת היחידה לקרבות בהם השתתפו: "....התגייסתי ללא תנאים כחייל אלמוני לצה"ל ("הגנה"),...הייתי מלא חמה על העולם שהיה חסר חמלה ויחס אנושי כלפי העם היהודי.

נחרתה בזיכרוני קבלת הפנים הלבבית של היישוב היהודי לכוחות "צרפת החופשית" בשנת 1941....כיום...המשך נוכחותי ביחס למניעים שהמריצוני לבוא לישראל איננה מוצדקת יותר". בהמשך מנה איתן שלושה טעמים להתפטרותו מצה"ל: החוק הצרפתי האוסר על כל הקצינים (כולל מילואים) לשרת בצבא זר ללא אישור ממשלת צרפת; מינויו כמג"ד 42 (גדוד חי"ר) על-ידי האלוף צדוק נראה לו בזבוז לאור ניסיונו כמפקד בגדוד 89 וכמפקד יחידת הקומנדו בנגב; הטעם השלישי היה בו מקצת מתחושת הזרות והעלבון: "חייל מעולי צפון אפריקה, רב סמל בוקבוזה, העיז להעליב אותי כמה פעמים בפומבי, לקרוא לי גנב ומרגל ולהאשים אותי שאני מקבל תשלום מהממשלה הצרפתית כדי להשמיד את עולי צפון אפריקה.

הוא איים לרצוח אותי...הוא מתפאר שקיבל חופשה מהצבא כדי לבלות אותה בצרפת, אני לא הצלחתי להשיג חופשות מעין אלה עבור חיילי הקומנדו...." איתן הבין שאין הוא יכול להשתלט על החייל הפרוע וכתב לבן-גוריון: "אדוני יבין שאין ברצוני לקחת על עצמי את האחריות לתת לחיילים מומצא צרפתי דוגמה כה מצערת".

איתן הדגיש את תרומתו הצנועה ומאמין שבן-גוריון ועוזריו יצליחו בעזרת עם ישראל לשמור ולפתח את המדינה. איתן המשיך לכתוב על כאבו: "חשדו בי, גם האשימו אותי בכל מיני עלילות (יתכן שזהו רמז לסיפורים שנפוצו על התנהגות לא מוסרית של חייליו לאחר כיבוש באר-שבע) והנני סבור שהתפטרותי...תשקיט את הרוחות האלה.." בשולי מכתבו הוא מצפה מבן גוריון לקבל את אותן הזכויות הכספיות והאחרות להן זכו כמה קצינים זרים ומשפחותיהם ומבטיח להישאר בכל מצב ידיד נאמן ומסור למדינת ישראל ולעם היהודי.

עוד לפני שהתנדב לעזרת ישראל היה איתן מעוזריו האישיים של רנה פלוון, שר הכספים בממשלת צרפת. עם שובו לצרפת המשיך לכהן כעוזרו של פלוון, שהתמנה בשנת 1950 לראש ממשלת צרפת. בדצמבר 1956 הגיע איתן לביקור במדינת ישראל, ביקר בשדות הקרב בהם נלחם והניח זר פרחים על קברו של יצחק שדה. הוא מצא את מותו ב-30 בדצמבר 1970 והוא בן 51, בעת שיצא מחנייה ואמבולנס פגע בו.