יום נפלא לקוראיי היקרים. רוצה לספר לכם סיפור מדהים. ואולי עוד אחד - ביום חתונת הבת היקרה, החליטו אבא ואם לכתוב מכתב לאדם אותו הם אוהבים עד מאוד. במכתב הם סיפרו לו על הנס שהתרחש בנפש הכלה הצעירה, הבת האהובה שלהם. לפני שמונה שנים, כשהייתה הבת היקרה, נערה בכיתה י', היא יצאה לארצות הברית לשפר את האנגלית שלה, עם קבוצה של בני נוער מהארץ.
לאחר שבוע בחוץ לארץ, התקבלה מהנערה שיחת טלפון מוזרה, בה היא הודיעה להורים, שהיא הכירה נער איטלקי באחד מהערבים החופשיים שעשו להם, והיא מאוהבת בו. ההורים היו חסרי אונים לגמרי. מה הם אמורים לעשות כשהילדה שלהם מודיעה להם שהיא לא רוצה לחזור לארץ כי התאהבה בבחור נוצרי מאיטליה.
ההורים ההמומים, ביקשו לדבר בבהילות עם מנהלי הקבוצה, וגם הם היו חסרי אונים, במיוחד לנוכח העובדה שזהו המקרה הראשון אי-פעם, בו נתקלו במצב כזה. הם לא יכולים לקחת אותה בכוח אלא רק לדווח לשירותי ההגירה האמריקניים, ואלו יוכלו להשיב אותה, כמובן בליווי שוטרים, ואז להעלות אותה על מטוס לארץ.
ההורים איתרו בן דוד שגר באפר סייד במנהטן, והוא אמר להורים להירגע ושהוא ייסע להיפגש עם הנערה, ולדבר על ליבה.
בינתיים הקבוצה כבר שבה ארצה, ללא הנערה, שנשארה בבית המשפחה של הנער האיטלקי. מבית הנער, נערכה שיחת סקייפ בין הנערה להורים, והיא בוכה ומתנצלת שכך היא עושה להורים, אבל זו אהבת חייה, והיא לא יכולה לעזוב אותו.
עסק ביש
ההורים אמרו לנערה, שתירגע, ושהם אוהבים אותה בכל מצב, ושהיא תקבל כל מה שהיא צריכה מהם, אבל גם אם היא רוצה להישאר עם הנער הזה או לעבור איתו לאיטליה, כדאי מאוד שקודם לכל, תעבור בארץ ותסדיר את כל ענייניה.
וכך היה. הנערה השתכנעה שההורים לא יכפו עליה דבר, והיא הגיעה עם הנער להיפגש עם ההורים בשדה התעופה בארץ. הנער היה מקועקע בכל מקום, פירסינג בשפה, באוזן, בגבות, באף.
הזוג המוזר, הגיע לבית ההורים, אשר פינו עבורם חדר, לאחר שהכינו מבעוד מועד את בני המשפחה, והסבירו לילדים שאחותם הכירה מישהו ו'הזוג המלכותי' מגיע לבית המשפחה הדתית, ביישוב הדתי תורני.
לא היה בא בחשבון, שהנערה תמשיך להיות תלמידה באולפנה. בשיחות עם הנער האיטלקי הנוצרי, התברר כי הוא רגיש באופן יוצא דופן ואינטליגנטי. בקיצור, עסק ביש, מאין כמוהו.
ההורים התייעצו בינם לבין עצמם, ועם יועצי חינוך, כולל רב היישוב, וגיבשו אסטרטגיה ברורה: לא בכוח. ולא ברעש. ולא בכפיה. אלא בסבלנות, הכלה, פתיחות, והרבה הרבה הרבה אמונה.
לאחר שבוע בו הזוג המאוהב מסתובב ביישוב, קבל עם ועדה, הם גם הגיעו לבית הכנסת, כשהנערה מתפללת בעזרת נשים, והנער האיטלקי הנוצרי, יושב ליד האבא, בתפילה בציבור.
מריבה קשה
אחרי שבוע החבר האיטלקי הנוצרי, הרגיש והאינטליגנטי, ביקש מהנערה ללכת יחד להפגנה, עם כל מיני ערב רב של פעילים, נגד מדינת ישראל. הנערה הייתה מאז ומתמיד, פעילה פוליטית מאוד מעורבת, והייתה בין השאר פעילה בנוער הליכוד. אבל, הם הלכו יחד. בהפגנה הנערה הזדעזעה, לשמוע את הנער האיטלקי מלכלך ללא הרף, על מדינת ישראל. הוא אמר לנערה שהיא נהדרת, אבל המדינה שלה היא פשוט אסון לעולם.
באותו רגע, הרגישה הנערה, איך בבת אחת, כל הקסם שלו התפוגג בעיניה. באותו ערב, הם התווכחו בגדול, והערב הסתיים במריבה קשה. עוד באותו לילה, ביקש הנער האיטלקי לקחת את הדברים שלו, מהחדר בבית המשפחה, הזמין לעצמו כרטיס טיסה, בזריזות מעוררת השתאות, וכך הסתיים הקשר המוזר.
במשך שבועיים, פרחה ההתאהבות הזאת, והנה היא נעלמה והייתה כלא היתה. ועכשיו, יש חתונה, שמונה שנים אחרי כל השערורייה הזאת. עדיין ההורים זוכרים היטב, את חוסר האונים שהרגישו, כשהיא סיפרה להם, מעבר לאוקיינוס, שהיא מתכוונת להישאר, כי היא התאהבה. זהו סיפור על חינוך והרבה ביטחון ואמונה.
ואצרף עוד סיפור להשביע את הרעב לסיפורים מהסוג העל טבעי - ליל לג בעומר. אחרי המדורה של הקהילה, עלו ההורים הביתה לישון. סגרו היטב את החלונות להגן על הבית מריח העשן, הפעילו את המזגן חזק, ונרדמו.
לפתע, בחמש לפנות בוקר, יד מנערת את האבא. הבן עומד מעל המיטה, פניו נפוחות ומדממות, והוא קורא לאבא לבוא איתו. האב קם ממיטתו ומוצא בסלון, שני שוטרים. השוטרים מבשרים לאבא המבולבל, שהבן התקשר למשטרה בעקבות תקיפה. תקפו אותו שלושה נערים אתיופים. הוא נמלט מהם וקרא למשטרה. הנה החפצים שלו, זה מספר האירוע, והשוטרים מציעים ללכת למיון ולבוא מחר להגיש תלונה בתחנת המשטרה.
תחושות של כאב
הבן היקר, המוכה והחבול, שטף את פניו וחבש את עצמו. הבן מספר לאב את הסיפור: שלושה נערים אתיופים חלפו לידם במדורה, הסריחו מאלכוהול ופשוט חיפשו מכות. הנער קם להרגיע אותם, ואז התנפלו עליו, מישהו חנק אותו מאחור ושניים היכו בו מלפנים. הנער הצליח להשיב להם כגמולם ולברוח, אך הם רדפו אחריו. הייתה לו מספיק תושייה בכדי להתרחק עוד ולהזעיק משטרה. בינתיים, הנערים האתיופים ברחו. השוטרים הגיעו והתעקשו לקחת את הנער בשיירה עד לביתו.
חוסר אונים של האב. כך סתם היכו את בנו האהוב. תחושות של כאב עלו באב, ורצון לנקמה, לא נעים לומר, אך נקמה. וגם פחד....זה היה יכול להיגמר בדקירה ומוות. האב ובנו אוספים את עצמם, ומודים לשוטרים על המסירות והמקצועיות.
בני הבית הולכים לישון עוד קצת, ולמחרת, לאחר שעברו במיון, התברר כי מדובר במכות יבשות וחתכים חיצוניים. יש מספר אירוע, והדבר היחיד שחסר הוא שמות הנערים התוקפים. האב מתרתח עוד ועוד. זהו עוול, פשע, אלימות לשמה. עם סיבה: אלכוהול.
כעבור יומיים היה לאבא שם של אחד הנערים התוקפים. מישהו ראה, שני זיהה. והנה יש שם של אחד התוקפים. האבא יצא להגיש תלונה במשטרה.
אבל לפתע, נכנסה שיחת טלפון. מישהו מבקש מהאב לחשוב שוב, לפני הגשת תלונה במשטרה. אותו אדם, מספר לאבא, שהוא מבין שהבחורים התוקפים ממש מצטערים. האב לא מוכן לשמוע. אבל רגע לפני סיום השיחה, מספר אותו אדם לאבא, שהנערים התוקפים לומדים בישיבה תיכונית.
האבא מתקשר לראש הישיבה התיכונית. מספר לראש הישיבה על האירוע הקשה. האב מבקש להתייעץ עם ראש הישיבה. הרב מבקש כמה דקות לברר, ואז חוזר לשוחח עם האב. אומר ראש הישיבה לאבא, שאכן הבחורים הודו מיד. הם מצטערים ומבקשים סליחה, ומבקשים לבוא אל בית המשפחה ולבקש סליחה באופן אישי וישיר. ראש הישיבה מספר כי אלה הם בחורים שבישיבה עשו כל מאמץ בכדי לקבל אותם ולשלב אותם יחד עם כל התלמידים. ועדיין, זה לשיקולו של האבא.
חברה טובים
האבא מתייעץ שוב, עם האימא ועם הבן, ולבסוף מחליטים לאפשר לבחורים לבוא לביתם, ולבקש סליחה. יחד עם המחנך שלהם.
הבחורים מגיעים עם המחנך, לבית המשפחה, באחת עשרה בלילה. פניהם של הבחורים טובות. מבוישות. עומדים, כובשים מבטים בקרקע. שקט מתוח בסלון הבית. המחנך פותח ואומר שהם באו לבקש סליחה. המחנך אומר שהם כמו הבנים שלו. ככה הוא אוהב אותם. הם עושים לו בייביסיטר על ילדיו. ככה הוא סומך עליהם. עברו דרך ארוכה יחד, ועכשיו הכל מתרסק. הכל מתרסק בגלל שטות רעה זו, בגלל האלכוהול. באו לבקש סליחה. לבקש שתינתן להם הזדמנות לתקן.
מתחילה שיחה. אחד הבחורים עומד לפני גיוס למשמר הגבול. השני עומד להיות חניך במכינה קדם צבאית. חבר'ה טובים שרוצים להצליח. שעברו דרך. אבל משהו בתסכול הכללי הנורא, משהו בהסתה ובאלימות של הקהילה, ובמה שהם לקחו, גרם להם להתנהג כך. והם מבקשים סליחה. הם גם מושיטים לבן מתנה ובתוכה מכתב. בכתב יד, פשוט. "אנחנו יודעים שעשינו משהו רע, סתם לתקוף מישהו שלא עשה לנו כלום. אנחנו מתביישים במה שעשינו, לא יודעים מה קרה לנו. זה לא אנחנו. אנחנו מבקשים סליחה, ובאנו לכאן להגיד את זה".
ניכרים דברי אמת. הכאב על פני המחנך גדול אפילו יותר מהכאב שעל פני הנערים. אבל גם פניהם כואבות. ואחרי כמה משפטים ובירורים, כולם קמים, לוחצים ידיים ואפילו מתחבקים.
"לימדת אותנו לקח לכל החיים, בזה שסלחת לנו. לא נשכח את זה", אומר אחד הבחורים לבן. והבן עונה: "זה בסדר אחי. זה מאחורינו. אין בינינו כלום. ועוד נהיה חברים".
ורגע לפני שהם יוצאים, אומר להם האבא: "תדעו לכם, על זה שלא הלכתי למשטרה, אתם צריכים להגיד תודה לחבר'ה כמוכם, מהעדה, שהם תלמידים במכון מאיר. הפנים שלהם עמדו מולי וביקשו - תברר עוד קצת, תחפש. תדעו לכם - הם הכי טובים אצלנו במכון. וגם אתם תהיו כאלה".
זהו. שני סיפורים. יש בהם צער, ואפילו רצון לנקמה. אבל יש בהם גם תשובה, ותיקון, ואהבת חינם, ואור. ובעיקר יש בהם היכולת לחשוב עוד פעם, ולראות פנים אחרות מבעד לפנים שחשבנו שראינו. כי כולנו בני איש אחד נחנו.
תודה לאבינועם הרש על הסיפור הראשון, שפורסם בעלון 'גילוי דעת' 453 לפרשת 'פנחס', ט"ז תמוז התשע"ט. תודה לרב אייל ורד על הסיפור השני, שפורסם בעלון 'עולם קטן' גיליון 707, אותה פרשה, אותו תאריך .
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
