ראיונות

לא כולם כמובן. חלילה לי מלהכליל. לא פסו מראיינים בוגרי האסכולה היוצאת אט אט לגמלאות ונחה בארכיונים של התעודות הצוברות גון של עתיקות ימים. לכן, מה שאני מבקש לומר על המראיינים האהובים כנראה היום על המאזינים ועל הצופים, נוגע אך ורק למי שחושב שאני מתכוון אליו או אליה.

ראיון הוא המונח העברי החדש יחסית ל-INTERVIEW. מקור המונח הוא מן הצרפתית, entre+voir, הלחמה שמשמעותה לראות זה את זה, והמשמע הוא שסידרה של שאלות של המראיין מבקשת ל"ראות", להבין, לדעת, מה המרואיין עונה, חושב, רוצה, מדגיש, מסתיר ועוד. יש אפוא שני צדדים לראיון, צד שואל וצד עונה, צד קושב, וצד משיב. המראיין, באסכולה הישנה נושנה של הראיונות, היה מעין הציבור בקפסולה של איש תקשורת מקצועי, שידע היטב להצניע את עצמו ולהדגיש את העובדה שהוא הציבור השואל, יתרה על כך, שהוא הציבור השומע. המרואיין היה אורחו. הוא נהג בו בנימוס, אם כי כציבור, דרש ממנו בתרבות אדיבה להיות כן עם הציבור, לכבד אותו במענה לשאלה על-פי רוחה, לא להתחמק, לא לכסות עיני הכלל במסך של מלל שיש בו שתי וערב של הבלים.

על כן, המראיין, הציבור, היה לעתים תקיף, במסגרת הנימוסים שההקפדה עליהם היא חלק מן הדאגה לשלום הציבור. המראיין היה איש מקצוע. הוא למד את המרואיין בטרם ישב לפניו. ידע על כן לא רק מה לשאול אלא גם איך לשאול. הוא היה מצוייד בעובדות. ניפה מאוצר המידע על המרואיין שלו דברים שהיו בגדר של לחשים, או של בדותות, או של קונספירציות. הוא כיבד אותו. אחר הכל, המרואיין היה כמו שציינתי למעלה, אורח, של המראיין, של הציבור. הדפה הייתה ברורה. נקייה. גמישה. היה בה מקום למעין הפתעה, למעין מחמאה, למעין תמיהה, לקצת הומור טוב, לפרופורציות. בעיקר, היה ניכר בו במראיין כי הוא נינוח לחלוטין בחלוקת הקשב בינו לבין אורחו, השואל מקצר, המשיב מרחיב. אחר הכל, הראיון כולו, באותה אסכולה נובלת, לא נוצר אלא למען אירוח המרואיין.

לא עוד. כמעט לא עוד. הבכורה עברה למראיין. המרואיין נוכח כדי לאפשר למראיין להתבטא. סדר הדברים מתהפך. השואל מרחיב, מרהיב בידע שיש לו לא רק על הכל אלא גם על המרואיין, עברו, ארונו, מעידותיו אם היו או אם לא היו אבל המרואיין מכל מקום מעד. אין שיחה. אין interview, אין לראות זה את זה. המרואיין איננו אורח. הוא נחקר. הוא האגף המבדר במשוואת השואו. המבוכה שלו, אם יובך, והוא יובך, היא ההצגה הטובה בתוכנית. אם המראיין, בעל מקצוע, אבל מקצוע אחר ממקצועו של המראיין באסכולה הנושנה, יהיה זריז, "מפוקס" (מילה נוראה שהסתננה ללשון הקודש), הוא יצליח להוציא את המרואיין שלו משיווי משקל ויהפוך אותו בשנייה אחת של תגובה מהססת או אובדנית למשל ולשנינה בעיני הקולוסאום האדיר - הציבור - הצופה בחמדה בהיכרת לו אלון אדיר ובקורסו כקרש עלוב על רצפת האולפן.

רווחת מאוד היום גם שיטת הראיון בשניים. המרואיין באחת, חוקריו בשניים, רצוי הוא והיא, לעתים בתור good cop-bad cop ולעתים לשם ייצוג נאה של הציבור על חלוקתו המגדרית. חלקו של המרואיין כששניים מתנפלים עליו, ומתחרים ביניהם מי יהיה מושחז יותר ומי בעל כוח הטחה גדול יותר, הוא טרגי. הוא יצא בשן ועין. אם יצליח להדוף את המתקפה, הוא כורה את קברו. הסיבוב הבא יהיה קטלני. ייכנסו לתוך דבריו. לפני שהוא יאמר כי הוצא מהקשרו כבר הוציאו אותו השניים מכל הקשר. לא שומעים אותו. שומעים את השואל. לא מעוניינים עוד בתשובה. בשום תשובה. מעוניינים שהוא ישתמט מלענות. זה יוכיח עד כמה המראיינים הצליחו להפיק ממנו עובדה חותכת שהוא צריך היה לדעת מראש כי הוא הסתכן כשהוא הסכים להיות חלק מן ההצגה. נדיר שתהיה פעם שנייה לתיקונים...

כל זה מביא כנראה רייטינג. כל זה כנראה מענג את ציבור השומעים או הצופים. כל זה מאפשר לבנות סולמות לאישי ציבור לא על-פי כישוריהם, לא על-פי דעותיהם, לא על-פי צלילות דעתם, אלא על-פי היכולת שלהם לעמוד במתקפה התקשורתית בכבוד המגיע או לגלדיאטור שמצליח להכות באויביו המראיינים בנשק שלהם, לצעוק עליהם, להקניט אותם ללעוג, לצאת גדול, או המצליח לאלחש אותם בחינו, בכריזמה שלו, בכוחו המדוד או הדמיוני.

לא כולם כמובן. לא אכליל חלילה. עוד יש מאחורי המיקרופונים שלנו ומול המצלמות שלנו כמה וכמה אנשי מקצוע צנועים ומעולים, אבל הרייטינג הזה, הטירן, הטרמינטור, הרודן, מסכן את עצם קיומם. כדאי שהציבור יידע. אחרי הכל, הרייטינג זה תמונת הראי שלו.