ערב יום שני קיצי וחם, אני בלובי של תיאטרון הקאמרי לקראת אחת ההצגות הפופולריות. בלובי התיאטרון יש כמה עשרות כסאות לישיבה, חלקם ליד שולחנות וחלקם מפוזרים. כחצי שעה לפני זמן תחילת ההצגה מגיעים עוד ועוד אנשים, חלקם מבוגרים, חלקם נכים המתמודדים עם הליכונים או אמצעי עזר אחרים. מיד עם כניסתם ללובי עיניהם תרות בתקווה אחרי מקום ישיבה זמין למנוחה לאחר ההליכה המתישה מהחנייה ללובי התיאטרון, מחפשים לנוח אך לשווא.
בכסאות יושבים בין השאר צעירים וגם ילדים, לתדהמתי הרבה איש מהם לא קם, איש לא חושב לרגע לפנות את מקומו לקשישה או לנכה. במיוחד צדה את עיני קבוצה של ארבעה, ככל הנראה אימא עם שלושת ילדיה הצעירים שישבו מסביב לשולחן ממש ליד המעבר. קשישים ונכים עוברים בהליכה רווית ייסורים ממש סנטימטרים בודדים מהם, אך הם מתעלמים. הם מעסיקים את עצמם בצפייה במסכי הפלאפונים שלהם, בכוונה או
בתום לב זה כבר לא חשוב. אפילו האמא שישבה איתם לא חשבה לרגע קט להטיף לילדים חינוך ומוסר בסיסי: "והדרת פני זקן".
אני מתבונן ופשוט מתפוצץ בקירבי, נמנע מלגשת ולהטיף מוסר שמה זה יוביל להרמת קול ותוצאות פחות נעימות.
לא רחוק ממני אני שומע אישה מתלוננת בפני אחד הסדרנים הצעירים על כך שאין מספיק מקומות בלובי, אך לפי טון הדיבור שלה אני יכול להבין שדבריה נופלים על אוזניים ערלות.
כל אותו הערב לא מצאתי מנוח ולכן בבוקר החלטתי להתקשר לתיאטרון הקאמרי ולבקש איזו שהיא התייחסות. התקשרתי והופתעתי, לא ניתן להשיג אף אחד מהנהלת התיאטרון או שירות לקוחות חוץ מאשר את קופת הכרטיסים, שם נאמר לי על-ידי נציגה חסרת סבלנות שניתן לדבר עם מישהו רק באמצעות המייל... לדעתי חוצפה. נציגת המכירות הואילה לנסות ולהעביר אותי למרכזיה אך הטלפון במרכזייה צלצל דקות ארוכות וללא מענה.
יש כאלה שבטוחים שאף פעם לא יקרה להם שום דבר, הם בטוחים שאף פעם לא יזדקקו לעזרת הזולת אפילו כאשר הגיל יטפח להם בפרצוף. לכן הם לא חושבים שהם חייבים לחנך את הילדים שלהם לכבד ולסייע לקשיש או לנכה, הם אפילו לא חושבים שהם צריכים קודם כל לתת דוגמה אישית כיצד צריך לכבד קשיש או מוגבל. לכן אל יתפלאו אותם הורים אם הילדים שלהם ינהגו בהם באותה צורה.
לאותם הורים יש לי הפתעה, גם אתם עלולים חלילה להיות נכים או מוגבלים (החיים מלאים בהפתעות, מהן טובות מהן פחות), גם אתם יכולים להגיע לשיבה טובה ומגבילה וגם אתם עלולים "ליהנות" מהפירות הרעילים של חינוך קלוקל, שלכם או של אחרים.
והמסר שלי לתיאטרון הקאמרי הוא אחד וחד: אתם, נציגי התרבות מתנהגים בתת תרבות, הסדרנים שלכם מסתובבים בתוך הקהל יום יום, רואים כל יום את מה שאני ראיתי באותו ערב ולא עושים מאומה. לכן אני חושב שאתם, הסדרנים ובמיוחד ההנהלה צריכים להתבייש על כך שאינכם חושבים שצריך להסדיר מקומות ישיבה למוגבלים. אני חושב שזה מביך ומביש שלא ניתן להתלונן או לפחות להעניק לכם עצה והארה בטלפון.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
