אסוציאציות פוליטיות של חובב היסטוריה

המחבר הינו מומחה לניתוחי לב ויזם שהמציא שסתומי לב ביולוגים, הגר בארה"ב כבר 44 שנים. רציונל ספרו מוסבר בתקציר קורות חייו באשר הגיע למסקנה שכל המדינות הדמוקרטיות זקוקות לחוקה "כדי לאפשר משילות הולמת. לפי דעתו, החוקה של צרפת טובה יותר מזו של ארצות הברית לצורכי משילות... ד"ר גבאי מקווה שספר זה ישמש עבור אזרחי ישראל והפוליטיקאים זרז לפתיחת דיון בצורך בחוקה, שהיתרון הנוסף שלה יהיה אפשור תהליך של שלום עם הערבים" (עמ'4).

אך מי שמעיד על עצמו כחובב היסטוריה ופילוסופיה יהודית (עמ' 7) כתב ספר המחובר ככתיבה קופצנית אסוציאטיבית, ללא דיון מעמיק בסוגיות השונות, תוך פניה לספרות ביבליוגרפית רלוונטית. על הקופצנות הלא שיטתית, ואו הלא מבוססת, ניתן ללמוד מכך שהספר מתייחס גם לקונספירציה במלחמת יום הכיפורים (עמ' 8, 157-154), כמו גם מהעובדה, שאנשים שאינם אזרחים הצביעו בארה"ב בבחירות (עמ' 32), וגם מכך שחסידות סאטמר הקיצונית השתתפה באופן לא רשמי בקואליציה (עמ' 62), כמו גם, שהיהודים פועלים לפי התורה כבר 3,300 שנים (עמ'94), וכי המשפחה היהודית ביסודה היא מטריאכלית (עמ'115).

החוקה והמשילות בישראל, מתוך השוואה לצרפת ולארצות הברית, הן העומדות במוקד הספר. ביחס לאי חיבורה של חוקה בישראל מפנה המחבר את האשמה לחרדים (עמ' 11) ומתעלם מאי נכונתו ורצונו של בן-גוריון לעשות זאת. לא ברור לכן מדוע "אם ישראל רוצה לנסח חוקה עליה לפעול לפי מורשת בן-גוריון", כשלטענה זו הוא מצרף את הטענה ש"הוא הבין היטב מדוע חובה לכונן שלום עם הערבים, וגם שלעולם אין לחלוק את ירושלים" (עמ'85).

במקום אחר הוא מסביר ש"הדרך ההגיונית ביותר היא לפעול לפי מורשת בן-גוריון. מגילת העצמאות היא בסיס מצוין לחוקה. בן-גוריון ושאר המייסדים חתמו עליה ומודגש בה שוויון הזכויות לכל האזרחים. זה לא השתנה ויש להבהיר זאת בחוקה" (עמ' 136). אולם להכרזה אין מעמד של חוקה באשר האספה המכוננת אמורה הייתה לחבר חוקה אך היא בגדה בתפקידה והפכה עצמה לפרלמנט, היא הכנסת הראשונה. בהקשר זה תמוה ציון המחבר את השוויון בין האזרחים בישראל, אחת אם הם יהודים או לא, תוך שהוא מצרף לכך טענה חסרת בסיס - "אף על-פי שישראל הייתה בסכנה של תקיפה מצד צבאות חמש מדינות ערב הוא (ב.ג.) סירב להכריז על ממשל צבאי כדי למנוע בריחה מהארץ של יהודים שפחדו להילחם. הוא מעולם לא הכריח אך אחד להגיע לארץ או לעזוב אותה. הייתה חרות מוחלטת והכול נעשה בחוכמה רבה"(עמ'59).

לשורות אלו מן הראוי להעיר מספר הערות: 1. אין קשר הכרחי בין עצם קבלת חוקה לקיומו של ממשל צבאי, באשר גם בדמוקרטיות ייתכן מצב של חרום המשהה את שלטון החוק הקיים. 2. ממשל צבאי אכן הוטל על ערבי ישראל בתום המלחמה, ובתחילתו הוא כלל גם את הישובים הדרוזים. 3. התרבות הפוליטית של הישוב כלל לא הייתה תרבות דמוקרטית ליברלית המציבה את החרות במרכזה. זו הייתה תרבות פוליטית קולקטיביסטית. במהלך המלחמה התאפיינה החברה בהתגייסות רבתית, הגם שהיו מבצעים צבאיים לאיתור נפקדים.

גבאי כותב על חיוניותה של החוקה (בפרטנות למשל בעמ' 131) אך הוא מתעלם ממהות התרבות הפוליטית הקיימת, כמו גם מתחלואי היסוד של ישראל. למרות שהוא כותב על חשיבות ההפרדה בין דת ומדינה (גם בעמ' 107), עיוות היסוד של ישראל נובע מאי ההפרדה בין הלאום המוגדר כיהודי מהדת היהודית, כשאי ההפרדה בין מוסדות הדת מהמדינה עוזרת לשרטט ביתר קלות את גבולות האתנוקרטיה בישראל.

הספר מכיל טענות חסרות שחר כמו ש"ראש הממשלה הנוכחי נתניהו צריך להיות מחויב לקדם את עניין החוקה. כיום יש לו בעיות משפטיות רבות. יש לו אינטרס לעשות היסטוריה ובה בעת לשחרר את עצמו מהמצב הנוכחי" (עמ'14). כך גם הטענה ש"אולי נתניהו יצליח אם ירוץ לבחירות עם אג'נדה של שלום וחוקה" (עמ' 138). כך גם תמוה הטענה ביחס לנתניהו ש"אין לו כל עניין להגביל את תקופת הכהונה, ואולם הבעיות המשפטיות שלו עשויות לשכנע אותו שתמיכה בחוקה יכולה להיות פתח מילוט טוב עבורו" (עמ' 159). אין צורך להכביר מילים על יחסו הפונקציונאלי בפועל של נתניהו לתפיסת שלטון החוק...

הגם הביקורת על ספר זה ראוי לציין שיש בו תחילת דיון על הרשות השופטת בצרפת (עמ' 33 -34) וההשוואה בין המשילות בין צרפת לארה"ב (עמ' 33-40). במיוחד מצאה חין בעיני אבחנת חסידות גור "לא כתנועה דתית אלא ככת" (עמ'93).

מאחר שגבאי מצטייר לי כאדם אכפתי הכותב על חשיבות הרפורמות מעומק לבו, אני רק יכול להציע לו להתמקד בכתיבתו. לכתוב על סוגיות באופן שיטתי. הרי אני מניח שהוא שיטתי כרופא וכממציא.