עוד שבוע עוד חודש עוד שנה

איך מתרגלים לשבוע שלם של עבודה. שבוע שלם שאין בו לא חג ולא אסרו חג, לא שביתה ולא עיצומים. אפילו מערכת החינוך חזרה לשגרה מלאה. זה אומנם לקח לה חודשיים להניע את המועדוניות ומסגרות הצהרונים, אבל בהחלט אפשר להבין אותם. הראשון לספטמבר תופס אותם כל שנה לא מוכנים. זה תאריך מתעתע. פתאום ככה משום מקום אחרי השלושים ואחד לאוגוסט, יום לפני השני לספטמבר, מגיע הראשון לספטמבר וככה ישר מבקשים מהם להפעיל מסגרות צהריים לילדים. רגע. תנו לנו זמן. שבוע ראשון זה הסתגלות. אחר כך שבוע ישיבות והיערכויות, עוד שבועיים של הכנה לקראת החגים, ואז חגים והנה אנחנו כבר חודשיים אחרי פתיחת שנת הלימודים. נשארו לנו שמונה חודשים לסחוב ויאללה שוב החופש הגדול.

ואם כבר מדברים על חופש, לטיפולו של שר החינוך החדש. הוא היה איש חינוך אבל הוא היה גם טייס בחיל-האוויר. לטייסים אין עודף זמן פנוי. ככה לפחות אני מעדיף לחשוב. מי המציא את העניין הזה שביום שלישי מסגרות בתי הספר מסיימים באחת? מה בדיוק קרה שם אי-פעם לפני כמה שנים? סיפור דמיוני ובהחלט יכול להיות קשור למציאות מתאר כך - פקיד בכיר במשרד החינוך ישב וחשב לעצמו - איך אני יכול להיטיב את מצבם של המורים בישראל? מסתמא הוא ישב לו בשולחן אפור עם מדבקת משרד החינוך עליה, ארון עם דלתות מברזל ודלת שעליה מוצמד דף רשימת ציוד לפי מק"ט.

הכין לעצמו כוס תה עם חצי כפית סוכר (מי ידע אז שהסוכר לא בריא לנו), אולי המזכירה צ'יפרה אותו בעוגיית פתי בר שנשאר לה ממשלוח המנות של פורים. ישב וחשב. הקים ועדה, חיכה שכבוד השר יתחלף, ומנכ"ל המשרד יצא להשתלמות לימודית באזור מעלה מגרון, ואז נצנצה במוחו הבשורה. בואו נשחרר את התלמידים שלנו בימי שלישי מוקדם יותר הביתה. זה גם מסתדר עם החנויות במרכז המסחרי בדימונה, שנסגרות בימי שלישי בצהריים. המכתב נחתם והרצים יצאו דחופים. נשלחו מזכרים למפקחי בתי הספר הם הודיעו למנהלים והעיר שושן צהלה שמחה, ולהורים עצב ויגון. שמחה וששון לכל ילד בלון.

חלפו שנים ומה שהיה רעיון מוזר, הפך להיות חוק בל יעבור. או בלשון חכמינו - מה שזרק פקיד אחד לבאר, מאה שרי חינוך לא יוציאו אותה. הנה אני אבא לשתי בנות בבית ספר יסודי, והבעיה הגיעה לפתחנו. ניסיתי להסביר למנהל שלי בעבודה שבימי שלישי אני צריך לצאת בשתים עשרה כדי להספיק לאסוף את הילדות. הוא מצדו שאל אותי למה לי להגיע בכלל? לא ידעתי מה לענות לו אז לא הגעתי.

יש הורים יותר מתוחכמים ממני. הם מפעילים מערך שלם של איסוף ואיפסון של הילדים שלהם. מישהי לוקחת את הילדים מבית הספר תמורת תשלום. ואז הם עוברים למטפלת שתהיה איתם עד ארבע וחצי, תמורת תשלום, ואז יאספו אותם יחד עם הילדה שבגן, והילדה שנמצאת אצל המטפלת אל הבית - כמובן בתשלום. המון לוגיסטיקה והמון רגשות אשם, תוצאה של הערות מצד אנשי הוראה שמזכירים לנו פעם אחר פעם שאנחנו צריכים להשתדל יותר עם הילדים שלנו ואנחנו צריכים להיות איתם יותר.

שיטה אחרת

בשביל הורים כמוני, הם המציאו לנו את ימי השישי של למידה משותפת עם ההורים, ערב הורים, כנס הורים ושאר הפסקות מורחבות בימי שישי ביחד עם ההורים. צודקים. עם יום חופשי אחד בשבוע אני עוד יכול ללכת לאיבוד.

אגב מפקחים. אני חייב לשאול כאן שאלה שאני בטוח שיהיו נשים ובעיקר אנשי חינוך שירימו גבה לאור השאלה. ובכן מה בדיוק תפקידו של המפקח או המפקחת? מנהל בית הספר מקבל את תוכנית הלימודים ממי שצריך לקבל. יש מערכת שלימה שאמורה להכין את מערך הלימודים, ויש רכזי מקצוע וימי היערכות לקראת השנה החדשה, אז איפה בדיוק נכנס המפקח/ת? מה בדיוק הוא אמור לעשות? להסתובב בית הספר ולבדוק שהכל בסדר (זה פועל יוצא מהתואר מפקח לא?). או שהוא אמור לבדוק את מוכנות המורים למקצוע שהם מלמדים.

אם זה כך אני חייב להתוודות - אנוכי כותב הטור, הייתי מורה בבית ספר שלוש שנים שלימות. שלוש שנים לקח לי ליישם את מה שהבנתי כבר בחודשים הראשונים שלי במקצוע. שאני לא מתאים לזה. למדתי בצורת חינוך אחרת, בשיטה אחרת (ואני חייב לציין שזה לא מהצד החיובי של העניין), לא הגעתי מוכן - לא נפשית ולא מקצועית למקצוע ההוראה, כך שכל זה היה מתכון לעוגה לא מוצלחת.

הדבר המעניין בסיפור הוא שמעולם לא נפגשתי עם מפקח בית הספר. את תוכנית הלימודים קיבלתי ממנהל החטיבה, ואת הרקע המקצועי ממרכז המקצוע של בית הספר. את המפקח כאמור מעולם לא ראיתי והאמת זה גם לא היה חסר לי ואני מניח שגם לא זה לא היה חסר. עוד דבר שהיה תמיד ואין מי שישנה.

ועוד בשורה משמחת - למי שבנה על מסגרות לילדים בחופש החנוכה בתוכנית שנקראה "בית הספר של החגים" שיקח בחשבון שנכון להיום אין שום תקצוב לעניין. שר החינוך הכריז שהוא יפעל להשבת התוכנית ברגע שתקום ממשלה, וכפי שכולנו יודעים ממשלה אין. ואולי ראשי הערים יעשו משהו ולא יחכו לשר. בקיצור - שקלים שקלים עלינו נופלים.