בני גנץ יודע ששעון החול של המנדט שהופקד בידיו הולך ואוזל. נכון לעכשיו אין לו קבלות, אבל הוא מנסה ליצור תחושה שהוא יצליח. אחרי קבלת המנדט הוא גילה שמדובר בפערים לא פשוטים שקשה לגשר עליהם.

גנץ נפגש השבוע עם ניצן הורוביץ מהמחנה הדמוקרטי ועמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס, ראשי העבודה-גשר, שבהם הוא רואה שותפים טבעיים לממשלה בראשותו. הוא לא פסח גם על פגישה עם נציגי ישראל ביתנו, שאין שום סיכוי שתתמוך ברשימתו של גנץ, כשהוא פוזל למפלגות הערביות.

לא ברור איך מתיישבות ההצהרות של גנץ ושל ראשי כחול לבן, לפיהן מפלגתם היא בעלת אוריינטציה ימנית, כשגנץ בחר להיפגש עם איימן עודה ואחמד טיבי, כדי להציע להם שיתוף פעולה פוליטי. איש לא יודע על איזו שותפות מדובר. האם מדובר רק בתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות בממשלה בראשות גנץ מבלי להיות שותפים בה בפועל, בתמורה לרשימת דרישות של המפלגות הערביות, או שמדובר בתחילת הידברות שיכולה להוביל ליותר מכך.

יש לי חבר שהתחזיות שלו תמיד מדויקות, משום שהוא חושב מחוץ לקופסה. הוא מאמין שהקריצה הפוליטית לעבר ח"כ עודה והמפלגות הערביות לא מפתיעה, אחרי שעודה הוזמן על-ידי חבר הכנסת עפר שלח, מכחול לבן לשאת דברים בהפגנה הגדולה של האופוזיציה. באירוע הזה נפתחה דלת לשיתוף פעולה מתוכנן בין שתי המפלגות. נראה לי שהחבר שלי צודק גם הפעם.

עודה לא הזדרז להשיב להצעה שהופנתה אליו לנאום בעצרת. אבל כאשר הוא השיב הייתה כבר רשימת הנואמים סגורה, ולמרות זאת הוא שולב כאחד הנואמים המרכזיים.

האם הפגישה בין גנץ לראשי הרשימה המשותפת נועדה בעיקר להלחיץ את ראשי הליכוד? את התשובה לכך נתן עודה בציוץ בטוויטר שבו כתב בין השאר "וכמו תמיד מברכים על ההיסטריה של הליכוד". לא בטוח שהפגישה עם המפלגות הערביות גרמה להיסטריה בליכוד, אבל היא מוכיחה שגנץ לא עומד לוותר בקלות על הזדמנות חייו.

יש עוד שותף פוטנציאלי שיכול לבוא בחשבון - שר האוצר הכושל משה כחלון וחברי הכנסת של כולנו ששובצו ברשימת הליכוד. בראיון סוף-השבוע ליהודה שרוני שמתפרסם במעריב, מגלה כחלון שהתנאי שהציב להצטרף לליכוד עוגן בהסכם. ולדברי כחלון, "ההסכם קבע שאם ביבי לא יצליח להרכיב ממשלה - ההצטרפות בטלה". שנבין, אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה, כחלון יעזוב שוב את הבית ויחבור לכחול לבן, בתמורה לכיסא בממשלתו של גנץ? זה יכול להיות אמיתי?

אני מתקשה להאמין. אדם ישר-דרך ככחלון, שרק טובת הציבור מעניינת אותו, איש חדור אידיאולוגיה וערכים, שרק עכשיו חזר הביתה לליכוד, יעז לחצות שוב את הקווים בתמורה למשל לתיק האוצר?

עם גרעון תקציבי עצום, שאף שר אוצר לא השאיר אחריו, משה כחלון, עדיין משתעשע ברעיון שהוא יחזור למשרד האוצר בכל ממשלה שתקום. יש לי ספק אם כחלון קרא אי-פעם את אחד מספרי המבוא לכלכלה, וספק גדול עוד יותר האם הוא הבין מה שנכתב שם.

אם כחלון יהיה לשון המאזניים, הוא יוכל לקבל כל תיק שבו הוא יחשוק. לטובת כולנו, צריך לקוות שהוא לא יבחר בביטחון.

נאוה רון ג'קובס, שטוענת שבני גנץ חשף עצמו בפנייה כשהייתה בת ארבע עשרה, לא שוכחת מה שהיא ראתה. עכשיו היא מבקשת את עזרתכם במימון משפטה, ומבטיחה שהכל פתוח.

ג'קובס מתפארת בעושרו של אביה, שתרם לדבריה מיליון דולר לנשיא קלינטון, שאיתו הוא נראה מצולם בדף הפייסבוק שלה, אבל אין לו 15,000 אלף שקלים, הסכום שאותו היא מבקשת לגייס מהציבור למימון משפטה, לטענתה לצורך תמלול המשפט.

רון ג'קובס טוענת שאביה לקה בדמנציה, עובדה שהיא פרסמה גם בעבר. אבל האם זאת הסיבה שהיא נאלצת לפרסם את מספרו של חשבון בנק לתרומות, במקום לקחת הלוואה קטנה על סכום קטן? מתברר, שבית המשפט הורה על הליך גישור בתיק, ולפני יותר מחודשיים ב-6.8.2019, ארבעה חודשים אחרי שרון ג'קובס הגישה נגד גנץ תלונה במשטרה, על אירוע שחלה עליו מזמן התיישנות, נפגשו עורכי הדין של הצדדים, במשרדה של המגשרת עו"ד דורית כרמלי, לגישור שלא צלח.

לא ברור מי אחראי לכך שלא ניתן היה להתקדם ולהגיע להסדר בצעד של גישור. מה שברור, נאוה רון ג'קובס, באמצעות פרקליטתה עו"ד יעל תותחני, העבירה לעו"ד בועז בן צור, שמייצג את גנץ, שאֵלון שעליו נדרש גנץ להשיב. השאלון כולל ברובו שאלות מביכות, שאינן קשורות בשום דרך לאירוע שרון ג'קובס טוענת שהתרחש לפני עשרות שנים בכניסה לרפת בבית הספר החקלאי הכפר הירוק שבו למדו השניים. אני משוכנע שלא גנץ ולא פרקליטו התייחסו ברצינות לשאלון שהועבר אליהם ולא השיבו על השאלות. בשאלון נדרש בין היתר גנץ לפרט את הנזקים שגרמה לו רון ג'קובס, ולהשיב לשאלות שנוגעות לטלפון שלו שנפרץ, לחומרים שהיו בטלפון, ולהבהיר האם בחומרים אלה יש בסיס לסחיטה בעתיד. לא צריך להיות משפטן כדי לדעת שאין שום קשר בין האירועים האחרונים, שבהם נקשר שמו של גנץ לבין מה שהיה לפני קרוב ליובל שנים על יד הרפת בכפר הירוק.

אחת השאלות שעליהן נדרש גנץ להשיב בין השאר היא לגבי אחריותו למותו של הלוחם מדחת יוסוף ז"ל, כמו גם מה היה תפקידו בחברת ה"ממד החמישי", וכמה הסתכם שכרו כשהוא עבד בחברה.

מכיוון שרון ג'קובס, או לפחות פרקליטתה מעורות בנושאי החדשות בישראל, לא הופתעתי כשמצאתי בשאלון גם שאלה, שבה נדרש גנץ להשיב, בין השאר, מתי הוא נפגע באוזן ימין, מה אחוזי הנכות שנקבעו לו ומה מצב השמיעה?

יש בשאלון עוד שאלות רבות שנועדו להביך את גנץ. זה לא סוד שמסמכי בית משפט סובלים כנראה הכל, כמו הנייר שעליו מודפסים הדברים. את המשפט מתכוונת שרון ג'קובס לנהל כ"משפט ראווה לעיני העולם" כדי שהאמת תצא לאור. תנהל אותו כנראה עו"ד יעל תותחני, שג'קובס לא מפסיקה להרעיף עליה שבחים, וכותבת בדף הפייסבוק שלה שתותחני "לא רק חכמה ומדהימה, אלא גם יפה יותר מכל שחקנית קולנוע, ואוו".

כל המוסיף גורע.

ד"ר מרדכי קידר מרצה במחלקה לערבית בבר-אילן, הוא לא היחיד שמנפק דברי הבל. העובדה שהוא נושא תארים אקדמיים אינה מעידה על תכונותיו האחרות.

השבוע, שוב נחשפנו לאמירה של הד"ר קידר, שהוא מזרחן ועמית מחקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגים, מכון שפועל בבר-אילן. את ההתבטאות שעוררה סערה, השמיע קידר בהפגנה בפתח תקוה. לדבריו, לא יגאל עמיר הוא זה שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין, אלא "מי שרצח את רבין, היה אדם שראשי התיבות של שמו הן י.ר. מי שעומד מאחורי העניין הזה הוא כנראה פוליטיקאי מוביל, שרצה לחסל את רבין מכיוון שהוא רוצה לצאת מהסכמי אוסלו...".

אני רוצה להאמין ולקוות שמחקריו של הד"ר קידר, מתבססים על עובדות אמינות מאלה שעליהן נקבעה קביעתו שיגאל עמיר הוא לא רוצחו של ראש הממשלה.

בניגוד למי שטוענים שלא צריך לנקוט צעדים נגד הד"ר קידר, כיוון שהוא אמר את הדברים מחוץ לכותלי המוסד האקדמי שבו הוא מלמד, אני סבור ההפך. אוניברסיטת בר-אילן אינה יכולה להרשות לעצמה להעסיק את קידר יום אחד נוסף, והיא חייבת לזמן אותו בדחיפות לוועדת המשמעת של האוניברסיטה.

חשוב לזכור: הדברים שקידר אמר אינם מתבססים על שום מחקר. מצופה מאיש אקדמיה רציני שכאשר הוא מתבטא בדרך חד-משמעית כפי שהתבטא ד"ר קידר, שדבריו יהיו מעוגנים בנתונים מדויקים, ויתבססו על מחקר מעמיק, אבל נראה שקידר מתבסס בעיקר על תיאוריית הקונספירציה שהוביל העיתונאי ברי חמיש, שהלך לעולמו. על-פי התאוריה של חמיש, מאבטחיו של יצחק רבין הם שירו בו לבקשת שמעון פרס. קידר, שמאמין כנראה בתיאורית הקונספירציה, נוקב בראשי התיבות של שמו של אחד ממאבטחיו של רבין, ולא בשמו המפורש של המאבטח, כיוון שהוא יודע שהוא עלול להיתבע על כך, מבלי שיוכל להוכיח את דברי ההבל שלו, ולהיפרד ממאות אלפי שקלים.

אני מקווה שקידר, שהוא מרצה במחלקה הערבית של בר-אילן, מפגין מומחיות רבה יותר בתחום שהוא נחשב בקיא בו, מאשר בענייני אבטחה וביטחון. תלמידיו של הד"ר קידר מצפים שהמרצה שמוכר להם כאיש אקדמיה בכיר ומנוסה ישמיע דעות מבוססות, גם כאשר זה נעשה מחוץ לכותלי המוסד האקדמי ולא יהפוך עצמו לבדיחה.

ד"ר קידר הזדרז לאיים שאם הוא יוזמן לוועדת משמעת יתפטר מיד מהאוניברסיטה. על האיום שהשמיע קידר ניתן לומר ש"צדיקים מלאכתם נעשית על-ידי אחרים". זכותו של קידר לפרוש בכל עת מעבודתו, ואני משוכנע שאיש לא יאחז בשולי בגדיו, וימנע ממנו לבצע את איומו.

העובדה שדבריו של הד"ר קידר נאמרו מחוץ לבר-אילן, אין בה כדי לגרוע מחומרת הדברים, ואין לה שום קשר לפגיעה בחופש הביטוי. האגודה לזכויות האזרח כתבה לאוניברסיטת בר-אילן כי פגיעה בד"ר קידר היא פגיעה בחופש הביטוי ובחופש האקדמי, ולכן התנועה מבקשת לדאוג לביטול הדיון המשמעתי ולביטול השעייתו בכנסים בחו"ל. זה לא מפריע לתנועה לטעון במשפט קודם, שאם הדברים היו נאמרים במסגרת אקדמית היה מקום לבחון אם המרצה מתאים ללמד באוניברסיטה, אך מכיוון שזה לא המקרה, אין מקום להטיל עליו סנקציות משמעתיות. דברים והיפוכם? אם קידר היה משמיע את דבריו באוזני סטודנטים, והיה נדרש להסביר את מעשיו, זאת לא הייתה פגיעה בחופש האקדמי, אבל כשהוא משמיע את דעותיו בהפגנה הוא יכול לומר הכל?

אני מודע לכך שעל צווארם של עובדי ציבור מונחת אבן-רחיים לא קלה. כעובד בעבר של רשות ציבורית, לא רק שלא הבעתי דעות פוליטיות, אלא הסתרתי אותן. אני לא חושב שבכך נפגע חופש הביטוי שלי. ישנם משרות ותפקידים שבהם לא ניתן לומר הכל, ואין לכך שום קשר לחופש הביטוי.

מעת לעת אני קורא דברים שכותב בפייסבוק אחד מעובדי תאגיד השידור הציבורי, שהוא מגיש של אחת מתוכניות הרדיו. האיש לא רק מביע את דעותיו הפוליטיות, אלא מתעמת עם אחרים על דעות נוגדות לדעותיו, ותוקף אותם על דעתם. תאגיד השידור הציבורי אינו כפוף כנראה לנציבות שירות המדינה, ולא ברור האם ענייני המשמעת של עובדי התאגיד נתונים לטיפול הנציבות, כל עוד לא הצביעה על כך הממשלה. אבל למרות העובדה הזאת, אין זה ראוי לדעתי שמגיש ברדיו או בטלוויזיה, ייאבק עם צופים או מאזינים על דעותיו הפוליטיות. אין סיבה שהציבור יידע מה דעותיו, כשם שאין סיבה מדוע לא ננקטים נגדו צעדים משמעתיים. ברשות השידור שנסגרה נשמרה ההפרדה הברורה בין דעה לידיעה, וכך צריך להיות גם בתאגיד החדש.

למרצים באוניברסיטה יש וצריכה להיות דעה פוליטית, אבל בעניינים פוליטיים ששנויים במחלוקת, או בכאלה שנוגעים לקונספירציות, ראוי שהם ישמרו את דעתם לעצמם, או יחפשו מקום עבודה אחר.

רפאל הלפרין ז"ל. שהפך להיות הרב רפאל הלפרין, היה פעם מתאבק במשקל כבד. הלפרין, שהקים לימים את רשת החנויות "אופטיקה הלפרין", שאותה מנהל היום בנו, נחשב דמות חריגה כבר לפני 45 שנים, הרבה לפני שהחליט לחזור בתשובה ולהפוך לרב. נזכרתי ברב הלפרין בעקבות חומר מעניין שפרסם עליו לאחרונה ארכיון המדינה, ומשום שזכיתי להכיר אותו אישית.

זה היה לפני יותר מ-45 שנים. אני הייתי כתב צבאי בשירות סדיר בגלי צה"ל, והלפרין היה באותה תקופה דמות ססגונית ורבים ביקשו לפגוש אותו.

באחד הימים זימן אותי יונדב נבון ז"ל, שהיה אז מפקדי הישיר ועורך "יומן צה"ל", והודיע לי שאני יוצא לסיור במוצבים של קו בר-לב, על גדות הסואץ, יחד עם רפאל הלפרין. זה היה שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. באותה תקופה נפתחו שידורי גלי צה"ל בשעה 11:00 לפני הצהריים והסתיימו בדיוק בחצות. לגלי צה"ל היה אז יומן חדשות אחד בכל יום, שנמשך לא יותר מעשרים דקות, ושודר בקביעות בשעה חמש וארבעים דקות.

הכתבים הצבאיים ששרתו בגלי צה"ל הכינו את הכתבות שעסקו בנושאים צבאיים-ביטחונים ומדיניים, וגם כתבות שנקראו בעגה העיתונאית "כתבות צבע". מדובר בכתבות אווירה, שעסקו בנושאים שבשולי החדשות.

במערכת "יומן צה"ל" שירתו אז רפי מן (היום פרופסור, מומחה לתקשורת), אילון שלו (לימים עורך ידיעות אחרונות), דוד גלבוע (לימים מגיש מבט, ומנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה), יואל אסתרון (לימים סגן עורך הארץ, והיום מו"ל כלכליסט), יוסי פריאל ז"ל (לימים עורך לילה ב"דבר" ואיש עסקים), נדיר צור ז"ל (לימים חוקר מדע המדינה, ועורך תוכניות בקול ישראל), שמואל (אוקון) נחושתן (לימים עורך התוכנית "חמש עם רפי רשף"), עודד שחר (לימים ראש הדסק הכלכלי בטלוויזיה), עודד בן עמי (לימים מגיש "מבט", והיום מגיש בערוץ 12), ורעייתו אורנה יער, היום פסלת מצליחה, שהייתה אז הכתבת הצבאית הראשונה בצה"ל.

הכתבים הצבאיים בגלי צה"ל נדרשו להשיג חומר ראוי לשידור ביומן החדשות הקצר. זאת הייתה משימה לא פשוטה, והיו ימים שיוני נבון ז"ל, שהיה עורך "יומן צה"ל", לא הצליח למלא עשרים דקות, פרק הזמן שהוקצה לשידור, בגלל מחסור בחומר ראוי לשידור. במקרה כזה נאלץ נבון לקצר את השידור מבלי שמיצה את מלוא הזמן שהוקצב ליומן החדשות.

נבון עשה מאמצים רבים כדי למצוא נושאים שיתאמו לשידור, והחליט להכין כתבות מלאי, כדי שלא ייאלץ לשדר יומן חדשות מקוצר. באחד הימים הוא הגיע למסקנה שאין נושא ראוי יותר לכתבה ל"יומן צה"ל" מאשר המתאבק רפאל הלפרין. הוא הציע שהלפרין יירד למעוזים על שפת התעלה, ואני אתלווה אליו ואכין על כך כתבה.

באותם ימים הייתה המכונית "כרמל דוכס", שיוצרה בישראל, מכונית הדגל של הצבא. זאת הייתה מכונית שהייתה עשויה מפיברגלס. היא שימשה קצינים מדרגת סגן אלוף, ונחשבה לרכב השרד הפופולרי של צה"ל. אלא שהייתה בעיה. ממדי גופו של הלפרין היו עצומים, ולא היה שום סיכוי שהלפרין יצליח להשתחל לרכב הצבאי. כאן באו לידי ביטוי קשריו של נבון, שהזדרז להתקשר למפקד ענף תובלה של צה"ל. הוא ביקש שני כרטיסי טיסה עבור הלפרין ועבורי, והבטיח בתמורה למפקד ענף התובלה, כתבה ב"יומן צה"ל" שתעסוק בהישגיו ובחשיבותו של ענף התובלה בצבא.

מצויד בשני כרטיסי טיסה צבאיים, מצאתי את עצמי לצדו של רפאל הלפרין במטוס הרקולס צבאי, שהביא אותנו למנחת סמוך לגדות התעלה, כאשר רכב של היחידה בא לאסוף אותנו ממנחת המטוסים. אני זוכר סיור מרתק עם רפאל הלפרין במעוזי התעלה. לפני שהגענו לאזור המעוזים, קיבלנו תדרוך שבו הזהירו אותנו מצלפים מצריים, והבהירו לנו שהליכה בזקיפות קומה בין המוצבים, היא מרשם בטוח לכך שנחזור בארון.

נכנסנו למוצבים. צפינו באמצעות משקפות לצד המצרי. הלפרין אפשר לחיילים למשש את שריריו, שנראו לקוחים מתוך סרט. אכלנו עם החיילים, הקלטתי בהזדמנות גם ד"שים, ששודרו אז בתוכניות גלי צה"ל, וחזרנו בטיסה לבסיס הצבאי, שהיה סמוך לנמל התעופה בן-גוריון.

בטיסה חזרה סיפר לי הלפרין על אירוע שייערך בקרוב בהיכל יד אליהו בתל אביב. זה היה אירוע שכבר פורסם ועורר התרגשות רבה. במהלך האירוע היו אמורים הלפרין וערבי בשם אבו ענתר מירדן לערוך מופע האבקות בפני אלפי צופים.

הלפרין הציע לי להיות אורחו האישי, וכמה ימים לפני האירוע הוא שלח אלי זוג כרטיסים למופע שנחשב אז לאירוע החם של תל אביב. אני זוכר את היכל יד אליהו מלא עד אפס מקום. כתבי הספורט שזכו להזמנות חינם, הצטופפו בשורות הראשונות, והטלוויזיה צילמה את האירוע בשחור-לבן.

תחילת הקרב לא העידה על התוצאה שתהיה בסופו. שני המתאבקים "דפקו שואו" אמיתי, כשהם הולמים בחוזקה זה בזה. הלפרין חבט באבו ענתר הירדני, שהשיב להלפרין במכות בעוצמה רבה. כשנראה היה שהקרב שקול, ואיש משני המתאבקים לא יוכל להכריז על נצחונו, היכה לפתע רפאל הלפרין בעוצמה רבה במתאבק הירדני, והשכיב אותו על הקרשים. הקהל פרץ בשאגות. רפאל הלפרין קד קידה לעבר הקהל, כשאחת מרגליו מונחת על גופו של אבו ענתר שלא הפסיק לדמם.

אני זוכר שהשאלה המרכזית שעניינה את כולם הייתה, איך למרות שאבו ענתר איבד כמות כה גדולה של דם, הוא לא פונה מיד מזירת האגרוף לבית חולים.

מבקריו של הלפרין, והם לא היו מעטים, טענו אז שמדובר בקרב שתוצאותיו היו ידועות מראש. ומה שנראה כדם היה שקיות קטנות של צבע שהוצמדו לגופו של המתאגרף הירדני. המבקרים טענו שהלפרין ידע בדיוק היכן נתפרו שקיות הצבע, וכשהוא הלם במכת המחץ ביריבו, הוא הביא לפיצוץ השקיות, דבר שייצר תחושה כאילו מדובר בדמו של אבו ענתר.

אני זוכר שפגשתי את הלפרין פעמיים נוספות אחרי מופע ההאבקות. ייתכן, שבגלל מראהו המאיים חששתי לשאול אותו שאלה עיתונאית מתבקשת, האם זה היה מופע האבקות אמיתי או שהוא פשוט עשה עלינו סיבוב - ואנחנו יצאנו פראיירים.

מסעדת אל רידא בנצרת, שלא מומלץ לבקר בה משום שבעל המסעדה אוסר על העובדים לדבר בשפה העברית, מתחילה להרגיש למה מתכוונים כשמדברים על חרם של צרכנים. המסעדה שנמצאת ליד כנסיית הבשורה והמעיין של נצרת, לא הייתה בתפוסה מלאה השבוע, וטובים הסיכויים שגם בשבועות הקרובים תחזור אותה תמונת מצב.

כשצלצלנו השבוע למסעדה, הסכים העובד שמקבל את ההזמנות לדבר רק בערבית ובאנגלית. הוא הסביר שהוא אומנם שולט בשפה העברית, אבל בעל המסעדה אוסר עליו לדבר עברית, והשפות הרשמיות של המסעדה הן אנגלית ועברית.

כמה מדריכי תיירים ישראלים, הגיעו עם קבוצות של תיירים למסעדה, למרות הקריאה שלא להיכנס למסעדה כל עוד נאסר על המלצרים לדבר עברית.

מתברר, שבניגוד לחוק, מודיע מי שמקבל את ההזמנות במסעדה שמותר לעשן, מה שמחייב את פקחי עיריית נצרת לבקר במקום, כדי להיווכח בעצמם איך נרמס במסעדה החוק ברגל גסה.