נשיאי המדינה

ידידה שלי היא קונסולית הכבוד של ירדן בפרו. מאז שהכרנו, אני עומל קשות להציג בפניה את ישראל שלי, לא זאת המצטיירת לה מהצד המזרחי של הירדן.

היא שאלה אותי זה עתה היכן אני נמצא בישראל, ועניתי לה שאני בעיר דרום מזרחית לתל אביב, עיר בה שוכנות שתי אוניברסיטאות (למעשה אוניברסיטה אחת ופקולטה של אוניברסיטה מאוד ידועה אחרת) וכן קבורים פה שני נשיאי ישראל: הנשיא הראשון, פרופ׳ חיים ויצמן, והנשיא הרביעי, פרופ׳ אפרים קציר.

הנשיא ויצמן קבור במכון ויצמן, שם גם נמצא בית הנשיא (הראשון). הנשיא קציר קבור בבית העלמין, אליו היינו צועדים פעם בין פרדסים שהיום פינו את מקומם לשכונות מגורים של רבי קומות עם שמות של פרופסורים שונים לרחובות שפעם היו אדמת חמרה פוריה ומשובחת. בסמיכות קבורים גם הנדיב וולפסון והפיזיקאי עמוס דה-שליט, כמו גם רבים מראשוני העיר ובהם רבים מבני משפחתי.

הוספתי והגדרתי את שם העיר, הלקוח מן התנ"ך. מסופר על יצחק, בנו של אברהם, ההולך וחופר את בארות המים מתקופת אביו (שסתמו הפלישתים - פולשים זרים) ומחזיר את שמותיהן מקודם. הוא חופר ומתקדם, מגלה וממשיך, עד שהוא מגיע ל"באר אחרת ולא רבו עליה. ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ" (בראשית כ"ו:21-22).

עשרה נשיאים עד כה למדינת ישראל, ושנים כבר לוטשים עיניהם למשרה ייצוגית זאת לעתיד לבוא - יולי אדלשטיין, המכהן היום כיו"ר הכנסת, ובנימין נתניהו, ראש ממשלתה האגדי של מדינת ישראל. כיון שנראה שבזוגות אני עוסק, אפנה תשומת לבי מהנשיאים הראשון והרביעי דוקא לשני ולשלישי, הם יצחק בן-צבי, נשיאה השני, וזלמן שז"ר, נשיאה השלישי. ברשותכם נעבור מרחובות לירושלים של היום, לפינת הרחובות אברבנאל ואבן גבירול.

התכבדתי, יחד עם עוד 150 אורחים מרחבי העולם (רובם ככולם נוצרים) להיות בבית הנשיא לפני שבוע. האורחים כה התרגשו בשל הכבוד, שהם הסתדרו בשורה ארוכה, אחד אחרי השני, בשקט ובכבוד המאפיינים נוצרים אדוקים, להצטלם בפינת קבלת אורחים רבי מעלה. אלא שלא עברו שניות ספורות ואנשי צוות הנשיא התפרצו בבהלה: "אתם חייבים לעזוב, לפנות את המקום מיד! איך נשמע? לא ייתכן"! וֹאף הוסבר לי בשקט שאם, חלילה וחס, יזל למישהו דיו מעט, דרך החליפה לכסא הנשיאותי, הרי לא דין אותו כסא כדין כל כסא דומה, שכן אי-אפשר סתם לשלוח אותו לתיקון, ניקוי או החלפה. מדובר בביטחון הנשיא, לא פחות ולא יותר. ניחא, הנוצרים כה התרגשו מהמעמד, שלמרות שהמתנה הנוספת - להצטלם באותו חדר בו הנשיא מקבל פני אורחים זרים - נלקחה מהם, הם עדיין היו אסירי תודה, והדבר לא העיב על הביקור עצמו או על עוצמת הזיכרון שנשאר.

כך מקצת אנשי סגל הנשיא שהוא נשיא העם, אחד מאתנו, כה קרוב לכולנו. הרשו לי לקחת אתכם לסיור בבית הנשיא בירושלים עת יצחק בן-צבי וזלמן שז"ר היו נשיאינו. הצטרפו אלי לביקור בירושלים של היום, בין שני אותם רחובות, ולעולם של פעם, אותו אי-אפשר כבר למצוא.

יד יצחק בן-צבי

אם הייתם מספרים לי את שאספר אני לכם, הייתי מבטל זאת כלא ייתכן. השומר התקשר למישהו: "חמישה אנשים עומדים בכניסה. הם אינם מוזמנים אך מבקשים להכנס". השומר מוסר את השפופרת לאחד מהם, והסיפור שכולם מאזינים לו פשוט בדיוני: "אבי עבד פה, לפני שנים רבות. אני רק רוצה להראות את מחוזות ילדותי למשפחתי".

"מי אתה", שאל הגבר שישב על הכסא בחצר וקרא. "אני הבן של רחמים", ענה הילד. הגבר - יצחק בן-צבי, והמקום - בית הנשיא. לנשיא בשעתו היו חמישה עובדים, רחמים גבאי היה אחד מהם. "זלפה", קרא הנשיא לאם הבית, "נא הביאי שוקו חם וצלחת קרקרים לבן של רחמים". כך זה היה כל אימת שאבי גבאי היה חוזר מהלימודים ועוצר במקום עבודתו של אביו (הקרקרים, אגב, היו מלוחים ולא מתוקים).

אבי לוקח אותנו לסיור. היום כל המתחם כולו נקרא "יד יצחק בן-צבי", והכניסה שונה מזו לפני יובל שנים לערך. אנחנו במתחם המזכיר לי במקצת את הספריות הנשיאותיות בארה"ב (מותאם כמובן לגודל מדינת ישראל, עם קצת ענווה וצניעות שכבר לא ניתן למצוא היום).

זכרונות ילדות, ואתם סיפור שמתאים לאותם הימים. זוכרים אנחנו את מנחם בגין ואשתו עליזה? את כל ימיהם הם העבירו בדירה קטנטנה וצנועה, ואף פעם לא חיפשו או שאפו לדירות יוקרה (או ליותר מאחת). הם הסתפקו במה שהיה מנת חלקם (בואו נחשוב על אהוד ברק ודירות הפאר ברשותו, על ראש ממשלה אחר שסרח וישב בכלא או על שר בכיר מאוד שכבר נפטר ובכספת היו לו מטמונים רבים, על שאיפותיהם והנכסים בבעלותם).

הנשיא בן-צבי ואשתו רחל ינאית גרו בירושלים בשכונת רחביה מאז 1924. ב-1952, עת בן-צבי נבחר לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, הוא דרש שבית הנשיא יעבור מרחובות לירושלים. אך לא היה פרושו לקנות בית ארמון מפואר. רחל ינאית בן-צבי הסבירה: "אנחנו עם עני ואין סיבה שנתגורר בארמון. בשעה שאזרחים רבים מתגוררים במעברות, מן הראוי לנו שבית הנשיא יהיה בצריף". כך באמת היה - שני צריפים הורכבו ב-1953 והם שימשו חדרי אירוח ואולם קבלות הפנים הרשמי של בית הנשיא עד פטירתו של בן-צבי ומשך רוב כהונתו של זלמן שז"ר, עד שבית הנשיא עבר למשכנו הנוכחי בשכונת קוממיות (היא טלביה) בשנת 1972.

אותו "צריף דל" ראה ראשי מדינות ואח"מים, משלחות רבות, שגרירים וראשי ציבור, שועי עולם ואזרחים מן השורה. כולם כאחד התקבלו בצורה שווה על-ידי נשיאה של המדינה הצעירה-נושנה. עצרתי ליד תמונה של הנשיא בן-צבי בקבלת פנים לראשי העדות הנוצריות לרגל חג המולד, ינואר, 1956. בצריף כנראה לא הייתה בעיה של דיו, שאולי יזל מעט בכיס אחד המבקרים (או אולי היו אלו הבגדים הכהים של הבאים שלא היוו בעיה).

היום המקום הוא מעון "יד יצחק בן-צבי" - לפי חוק מיוחד של הכנסת מ-1969 - והצריף הפך לאתר מורשת לאומי. בצריף אולם כנסים והרצאות ובמתחם מכוני מחקר של תולדות ירושלים, ארץ ישראל וקהילות ישראל במזרח, הם תחומי מחקריו ופועלו של הנשיא, כמו גם גופי הדרכה וחינוך (בית הספר ללימודי ירושלים והמרכז ללימודי ארץ ישראל).

חוברת המחולקת חינם למבקרים מספרת על פשטות ואמנות בית הנשיא: "פשטות ואמנות מייחדות את צריף הנשיא, וכל עיטוריו ורהיטיו הם על טהרת תוצרת הארץ, משקפים את נופה ומסמלים את הממלכתיות המתחדשת במדינת ישראל. התקרה הלבנה הנשענת על קשתות כחולות והאהילים שצורתם צורת פנסים משרים אווירה של סוכה מסבירת פנים. בראש הצריף סמל המדינה ומתחתיו מתנוסס הפסוק מיחזקאל ל"ז, כ"א, המעיד על תוכנו של הבית: ׳כה אמר אדוני ה׳, הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם.׳ בקיר ממול קבוע לוח ועליו חיטובי עץ של שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, ועל גבי הקירות שמסביב עיטורים של ענפי תאנה. עבודת עץ הזית: המנורה שעליה פיתוחי עץ של שבעת המינים וטבלאות העץ שעליהן חרוטים סמלי שנים עשר השבטים, נעשו בידי האמנית כלת פרס ישראל בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית בן-צבי" (עלון למבקר).

הנשיא ואשתו נהגו לכנס בראש כל חודש את נציגי שבטי ישראל ולהקדיש את המפגש להכרות מעמיקה עם אחת העדות, תרבותה ותולדותיה. קירוב לבבות שכה נחוץ גם היום (למי שמסוגל להבקיע את חומות המגן מסביב לנבחרי הציבור, הדוברים, היועצים ושאר האנשים המאד מאוד חשובים ששוכחים מהנבחר ומה תפקידו ומחויבותו).

על קירו החיצוני של הצריף, מעל אזור מודשא, תבליט מתכת של בתיה לישנסקי בהשראת השיר "מגש הכסף" של נתן אלתרמן. מתאר השלט: "מופיעות בו תשע דמויות של צעירים נעות בשדה שיבולים. שתי הדמויות הראשונות, נערה ונער, מושיטות ידיהן קדימה וגופן נוטה, כמו תחת משאו של מגש הכסף".

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם
ואמרה: מי אתם?
והשנים, שוקטים, יענו לה:
אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים.

אנחנו מסיימים את הביקור, לזכרונות ילדותו של אבי גבאי ואביו רחמים ז"ל, ששרת תחת שני נשיאים, כמו גם לעולם שהיה ואיננו, שכן כה השתנו פני המדינה באלו העשורים.

לפני היציאה, אנחנו נכנסים לחנות הספרים. אבי מחפש ספרים של יצחק ורחל ינאית בן-צבי. בביתו אוצר גלום של ספרים חתומים, אך כאן, ביד יצחק בן-צבי נאמר לנו שאין להם ספרים שלהם. אנחנו קונים את "מדרש נעמי", המקורות היהודים בשירתה של נעמי שמר (אברהם זיגמן, יד יצחק בן-צבי), כמו גם "שירת הנוער", מה שרו בתנועות הנוער (נתן שחר, יד יצחק בן-צבי). המוכר מסתכל בנו בתדהמה. מעטים האנשים שעוד קונים כאן ספרים. אפילו להנחה נכבדת זכינו ("הנחה לחבר"? שואל המוכר בפליאה. "הם לא קונים כאן").

הצריף בו בעבר התגוררו הזוג בן-צבי, הוריהם וילדיהם "פשוטים ודלים רהיטיו וכליו, אך עשיר הוא בספרים. ספרים חדשים ועתיקים. ספרי קודש וחול. אכסמפלרים יקרי מציאות. בעל הצריף בחינת סיפא וספרא. בימים עסוק הוא בעניינים של הישוב, בתביעת עלבונו מן השלטון הבריטי הזר, בעיצוב דמותה של תנועת הפועלים ובמילוי שליחויות שונות. ושעות הלילה - קודש הן לעיון בכתבים" (יצחק קוב, מתוך חוברת לזכרו של עלי בן-צבי, שנפל בגליל התחתון במלחמת העצמאות ושהצריף בו גרה משפחת בן-צבי הועבר ב-1950 לקיבוץ בית קשת לשמש חדר תרבות לזכרו).

ביציאה אנחנו זוכרים להודות לשומר ולאישה שאישרה את כניסתנו. לא היה זה יד הדמיון, אבי גבאי אכן היה כאן פעמים אין ספור בתור ילד, אביו היה אחד מחמשת העובדים בבית הנשיא, תחת שני נשיאי ישראל. לימים שני הוריו, רחמים ז"ל וסעידה, יוכרו כיקירי ירושלים.

נושא אני עיני מסביב, ובניינים חדשים הולכים ונבנים, דירות במיליוני דולרים, סמוך לאותו צריף בו פעם, לפני מאה שנים, גרו מי שיהיה נשיאה השני של מדינת ישראל ואשתו, שזכרה תמיד שהיא ובעלה שווים הם לכל שאר העם שבראשו הם עומדים ואותו הם מייצגים.

עשרה נשיאים לנו מהקמת המדינה עד היום, ולכל אחד מאפייניו המיוחדים. נגענו לא נגענו בחיים ויצמן, יצחק בן-צבי, זלמן שז"ר ואפרים קציר. דילגנו על יצחק נבון, חיים הרצוג, עזר ויצמן ומשה קצב. בלתי אפשרי שלא להגיד מילה על הנשיא פרס ז"ל, שחלם עד יומו האחרון והלהיב עולם ומלואו בחלומותיו, והנשיא ריבלין, בן ירושלים, שאבות אבותיו נהגו לישון כשנעליהם לרגליהם, שמא יפתיע אותם המשיח ויתגלה תוך כדי כך שהם ישנים.

פנינו נשואות לעתיד, שכן המדינה היא חלק מאותה הבטחה אלוקית, שבנו בחר לו לעם ואת ירושלים לו למשכן, הבטחה לאלף דורות, שהוא אלוהינו ואנחנו - אותו עם קשה עורף - ילדיו. כך בעבר, כך בהווה וכך גם בעתיד.