בשם האב

כאשר החל בנימין נתניהו לשאת את הנאום-לאומה, שעה קלה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה נשא את נאום-האישומים, דומה היה לרגע, שדמעות מבצבצות בזוויות עיניו של ראש הממשלה. שלא יעמדו לו כוחותיו הנפשיים לשאת את תגובתו התקיפה. שסערה פנימית מתחוללת בקרבו ובקושי יוכל להסתירה.

זה היה ללא ספק אחד המעמדים הקשים ביותר בחייו של ביבי, לא רק בגלל העיתוי והעובדה שהמונים צופות בו - מי כמוהו מורגל לנאום במעמדים גדולים, לפני קהלים עצומים - אלא כי היה עליו לחשב מראש כל מלה. ואכן, בזמן הקצר שעמד לרשותו ולרשות יועציו, הושלם הנאום, כל משפט בו נשקל ושוכלל, לא ניתנו בו הנחות למבקשי נפילתו.

בחלון הזמן הקצרצר, בין מנדלבליט לנתניהו, כלומר בשעה שבין פרסום האישומים לבין תגובת הנאשם, סברתי וחשבתי שעל ראש הממשלה להודיע כי עליו לצאת לנבצרות. נתתי לכך ביטוי בדף הפייסבוק שלי, במעין פניה אל ראש הממשלה. וכך כתבתי ספונטנית: "ראש הממשלה, גם עם הגשת כתבי האישום, אתה עדיין חף מפשע כל עוד לא יוכח אחרת בבית המשפט. ביבי, אני מכיר אותך מילדות, ידידות בת עשרות שנים, את משפחתך המפוארת, את אביך הדגול ואחיך, את כישוריך הבלתי רגילים, את השגיך בראשות הממשלה ולמען מדינת ישראל.

"אני כותב בטרם תגיב לדברי היועץ המשפטי. תחזור בוודאי על המשפט: לא יהיה כלום כי לא היה כלום. כולי תקווה שאתה צודק. ועם זאת, זה הזמן, כבוד ראש הממשלה, לצאת לנבצרות. אנא, הקדש את הזמן הקרוב למאבק המשפטי כדי שצדקתך, כפי שאתה מאמין בה, תצא לאור. כך גם תתאפשר התרת הפלונטר הפוליטי, הליכוד וכחול-לבן ירכיבו ממשלת אחדות לאומית. המדינה כה זקוקה לכך. זוהי אחריותך האישית הלאומית. כאשר תזוכה - וכולי תקווה שזה יקרה - תחזור, אם תרצה, לזירה הפוליטית עם תמיכה עצומה של רוב העם. אני בטוח בכך!

"ביבי ידידי, נקלעת למצב בלתי אפשרי מבחינתך. בערב עצוב זה לך, למדינה, לתנועה, אנא עשה את הצעד המתבקש, ומי יתן וצדקתך תצא לאור. מבקש ממך זאת מי שאין כמוהו מצטער שכך נקטעת כהונתך. האהדה לך במחננו עצומה, ואולם הציפייה ממך היא לקחת אחריות בסיטואציה הקשה הזאת. בהצלחה במאבקך"! וחתמתי: "בלחיצת יד חמה, 'אחיך'".

בסתר לבי ידעתי, כי נתניהו לא ישעה להצעת הנבצרות, גם כשהיא באה ממי שהוא עצמו כינהו: "אחי". שאם כן - זה לא יהיה נתניהו, העומד כחומה בצורה מול מבקריו ומאשימיו, ומול שלושה כתבי אישום. לא נתניהו הוא האיש שייכנע לרודפיו, שירים ידיים. לא נתניהו הוא האיש שלא יילחם כארי על עמדתו, לא נתניהו הוא האיש שלא יגן על כבודו, אמונתו, מעמדו. לא הוא האיש שבקלי קלות יוותר על ראשות הממשלה.

היש מיתקפה, ביקורת, השמצה, שנתניהו לא התייצב נגדן? האם אי-פעם נשבר מול הבליסטראות שהוטחו בו שוב ושוב ב-11 שנות כהונתו כראש ממשלה? היש ראש ממשלה שהיו לו כל כך הרבה שונאים ויריבים, כמו כל כך הרבה אוהבים ומעריצים? מבחינת דבקותו בדרכו, בכסאו, במעונו, במשפחתו - ביבי יצוק ללא ספק מפלדה. לשיטתו, דבר לא יזיזו מבלפור. מול כל הספרים שכבר נכתבו עליו, מול שטף המאמרים המתפרסמים מדי שבוע נגדו, לא שח ראשו, לא נשברה רוחו. גם זוהי מנהיגות. שכן מי שעומד בעוז מול שטף ההשמצות נגדו מבית והודפן, מי שכך נלחם על כבודו העצמי וצדקתו כפי שהוא מאמין בה, מי שרואה עצמו כמגן לא רק על עצמו אלא קודם כל על מדינתו - אכן, בטוח, בצדק או שלא בצדק, שרק הוא יכול להנהיגה בקור רוחו גם כנגד האויב האירני המעצים איומיו על מדינת היהודים.

ביבי הוא בראש וראשונה המוציא והמבצע של מורשת אביו הדגול, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל, שעד יומו האחרון הביע פסימיות באשר לעתידה של ישראל, אלא אם כן יעמדו בראשה מנהיגים אמיצים וראויים, מאמינים ולוחמנים, שיידעו איך להדוף את הסכנה הקיומית מבחוץ, תוך התגברות על הנמושות מבפנים. ומי הם אותם מנהיגים? מהיכן יבואו? - כמובן, מבית היוצר ברחוב הפורצים 4 בירושלים. העדיפות הראשונה הייתה לבכור, יוני, שנפל בגבורה באנטבה. במקומו בא הבן השני, בנימין-ביבי. הוא זה שעומד בגבורה מול יריביו הפוליטיים ומכין אותנו למערכה הגדולה, בשם האב. השאלה היא, היאך יעמוד מעתה במאבק על טיהור שמו וגם ינהיג בקרב על ביטחון ישראל. יש לפחות אדם אחד שמאמין שהוא ינצח בשתי המערכות. זהו ביבי.