זירת הקרב של נתניהו היא בית המשפט

להלן מקצת מדעותי על המצב הפוליטי במדינה: האחת, נתניהו הוא פוליטיקאי בחסד, ומדינאי גדול שהציב את מדינת ישראל על המפה העולמית כמעצמה אזורית חזקה ומשגשגת; הוא השכיל לנהל את מדיניות הביטחון שלה באזור הכי אלים בעולם, בצורה זהירה ונבונה, שמר על ההרתעה האסטרטגית של מדינת ישראל מול כל אויביה, והשיג בכך בין השאר את הדבר החשוב ביותר למנהיג: מניעת מלחמה מיותרת. הבעיה שלו: התנהלות נהנתנית, הנתפסת כמושחתת, שאפיינה מאז יצחק רבין את כל ראשי הממשלה שלפניו (למעט יצחק שמיר) במידה זאת או אחרת.

השנייה, שדה הקרב הנכון של נתניהו להראות שנעשה לו עוול, הוא בבית המשפט. שם, ולא בכיכרות, ולא על גבם של אזרחי המדינה, הוא צריך להוכיח כי "לא היה כלום" וכי מערכות אכיפת החוק נוקטות כלפיו יחס מפלה. זאת, כמובן מתוך הנחת יסוד שיזכה למשפט הוגן. לשון אחרת, המבחן שלו יהיה מול הרכב של שופטים וזה יהיה גם המבחן הגדול של מערכת המשפט הישראלית בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. אודה על האמת, כאשר אני שומע תדירות את אחד משופטי בית המשפט העליון לשעבר מתראיין ברדיו על סוגיות משפטיות-פוליטיות (ולא אנקוב בשמו), איני שומע דברי חוכמה, או פניני הגות יתרה. אבל, איך אמר מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים", לאמור, יש משפט צדק!

השלישית, לכן נתניהו צריך לפרוש עכשיו מיידית מכל תפקידיו (בלי נבצרות או פטנטים אחרים ), וללכת לקרב המשפטי, מתוך הכרה שיש לו תמיכה רבה בציבור, והבנה שבמציאות הפוליטית של מדינת ישראל רוב העם הוא ימין-מרכז, ואילו השמאל הוא מיעוט (על-פי כל הסקרים המוכרים לי פחות מ-15 אחוז מהאוכלוסייה היהודית מגדירה עצמה כשמאל, בעיקר בדעות הקשורות לסכסוך).

הרביעית, אחד מהחסרונות הגדולים של נתניהו הוא שאין לצידו, ככל הנראה, חבר קרוב, איש סוד שאינו חנפן, ושנתניהו יודע שעצותיו הן נקיות. מה שיש לו זה את אשתו ובנו. זה מזכיר לי שבספר הידוע "אני קלאודיוס", מופיע המשפט הבא, לערך: "ואוגוסטוס קיסר מושל באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו". אומנם ליוויה הרעילה כל מי שסיכן את בנה (לעתיד הקיסר טיבריוס), ונתניהו אינו קיסר, ולא מלך, כמו ששונאיו נוהגים להגדירו, אלא נבחר ציבור שנתון להדחה בבחירות אפילו במפלגתו, אך נתון להשפעת אשתו.

החמישית, כל שונאי נתניהו, שעבורם כל התכלית של מדינת ישראל היא להושיבו בכלא, יעלזו ויהיה להם, ללא צל של ספק, רגע עילאי אחד של אושר אין קץ. ואני שואל עצמי: ומה אז? מה יעשו באושר? פתאום "אין ביבי", ואז במה מתעסקים, את מי שונאים? והעיקר: איך מממשים את האושר במציאות שנתניהו איננו? השמים לא נפלו, הליכוד נשאר והדתיים והחרדים נשארים, וכל הבעיות נשארות. גם מזג האוויר לא ישתנה. אין לי תשובות טובות. הנחתי שהעיסוק הבא יהיה להפגין מול בית המשפט על-מנת שיזרז את פסק הדין הרצוי.

השישית. כל הזמן אנחנו שומעים על כך שהדמוקרטיה קרסה, עומדת לקרוס, ששלטון נתניהו מקרב את קיצה, והוא כ"רודן" יאמר עליה קדיש. ניתן להתווכח על כך, אבל תופעה בולטת היא שאין דמוקרטיה, ובראש ובראשונה בחירות, אצל כל אלו שגרונם ניחר מיללות על קץ הדמוקרטיה: קחו את מפלגתו של לפיד שם הוא שליט יחיד, רודן אמיתי; קחו את "כחול לבן", שם שולטים ארבעה איש; על ליברמן אין כמובן מה לדבר, והוא זה שלפתע הפך לתקווה של כל שוחרי הדמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית של בחירות קיימת רק בליכוד, במרץ, במפלגת העבודה וב-חד"ש.

השביעית. ימים רעים באים. עלינו. ובשורש העניין: ישראל חשובה לכול הפוליטיקאים, אך האינטרס האישי חשוב להם יותר. טרוף!