טהרן והמחאות האזרחיות בעירק

המהומות הפוקדות את עירק מזה מספר שבועות גורמות לאי נוחות רבה בקרב קובעי מדיניות בטהרן שכן עירקים רבים (ובכללם שיעים) תולים את האשמה במצבם בהתערבותה המסיבית של הרפובליקה האיסלאמית בענייניה הפנימיים של מדינתם. יתר על כן, יש הגורסים כי אמצעי דיכוי ההפגנות שנקטו המיליציות הכפופות להכוונה אירנית הן הגורם העיקרי למניין הנפגעים הרב בקרב המפגינים.

התסיסה החברתית בעירק שהוציאה את האזרחים לרחובות בהיקף כה נרחב נובעת ממצוקות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות שאינן מקבלות מענה מממשלתי הולם והנתפסות כתוצאה ישירה של שחיתותו ואי תפקודו של הממסד השלטוני העירקי הנתון להשפעה אירנית. אין תִמה אפוא שמרבית קריאות המפגינים כוונו כנגד המעורבות האירנית, והזעם הופנה כנגד הנציגויות האירניות בבגדד, בכרבלא ובבצרה. ברשתות החברתיות אף הושק קמפיין תחת הסיסמה "תן לזה להירקב" (#خليها_تخيس), הקורא לעירקים להחרים מוצרי יבוא מאירן.

תגובת המשטר האירני לא בוששה לבוא וכללה האשמות כי "יד חיצונית" מכוונת ומלבה את המהומות. במקביל נקט הממסד הביטחוני העירקי בצעדים זהים לאלו שנקטה טהרן לדיכוי המהומות ב-2009 ו-2018 (כמו גם מהומות הדלק האחרונות), ובכללם סגירת רשתות חברתיות, חסימת הגלישה באינטרנט ושיגור מסיבי של כוחות ביטחון לדיכוי ההפגנות.

מבחינת המשטר בטהרן מהווה אובדן מרחב ההשפעה בעירק פגיעה באינטרס הלאומי האירני המבוסס על יצירת מרחב אסטרטגי במדינות שכנות. בכירי הרפובליקה האיסלאמית מבליטים תדירות את האיום הנשקף (לכאורה) לאירן מיריבותיה כצידוק לצורך ביצירת "עומק אסטרטגי במטרה להגן על ריבונותה של אירן", וזאת במאמץ להשיג תמיכה מבית בפעולות הממסד הביטחוני מחוץ לגבולות אירן המיועדות לקדם את מעמדה של טהרן כהגמון אזורי והמהוות נטל כלכלי כבד על אזרחי אירן.

במבט לאחור דומה כי שאיפת הרפובליקה האיסלאמית להגמוניה אזורית לא השתנתה מעת כינונה בשנת 1979. השינוי העיקרי מצא ביטויו בחידוד מושגים ושינוי הטרמינולוגיה להצדקת יעדי מדיניות החוץ מ"הפצת עקרונות המהפכה" ל"קידום ציר ההתנגדות" ובהמשך ל"הרחבת העומק האסטרטגי" כנגד אויבי אירן. אומנם קיים שוני מסוים במטרות המשנה של ההגדרות השונות, אך מטרת העל היא אחת ובלתי משתנה: ייצוב מעמדה של אירן כהגמון.

ההיסטוריה מלמדת כי קיימים מספר משתנים הכרחיים המאפשרים לרפובליקה האיסלאמית ליישם את שאיפותיה ההגמוניות ברחבי המזרח התיכון:

• אוכלוסייה מקומית הניתנת להשפעה מסיבות דתיות, חברתיות, אתניות וכלכליות.

• יצירת תמיכה אוהדת לפעולותיה באמצעות עוצמה רכה (Soft Power), כהקמת מרכזי תפילה ותרבות, תמיכה כלכלית בשכבות העניות באמצעות קרנות צדקה, בניית תשתית לסיוע רפואי, הקמת בתי ספר ועוד.

• תשתית פורה להקמת כוחות מיליטנטיים המופעלים כמנגנון פרוקסי על-ידי משמרות המהפכה.

• תשתית כלכלית ראויה ונתיב לוגיסטי פתוח המאפשרים תמיכה בכוחות הנאמנים לטהרן.

• ביסוס יכולת לוחמה א-סימטרית המבוצעת, במרבית המקרים, ע"י טשטוש טביעות אצבעותיה של אירן.

• היעדר מנהיגות מקומית היכולה לקרוא תיגר על ההתערבות האירנית.

• חוסר התערבות של גורם בינלאומי בעל השפעה.

• יצירת מצג שווא של משא-ומתן למניעת התערבות מצד הקהילייה הבינלאומית.

• יצירת אווירה אוהדת באירן לפעילות ההגמונית והיעדר מחאה אפקטיבית המסוגלת לערער את אושיות המשטר.

הואיל והמשטר האירני עוקב באופן מתמיד אחר תגובות הנגד לפעולותיו, הרי שהיעדר תגובה מרתיעה עתיד לדרבנו לצעדים נוספים ביישום מדיניותו. זאת ועוד, המציאות שהרפובליקה האיסלאמית כפתה על עצמה מרגע כינונה, כמו גם הסנקציות הבינלאומיות ותחושת הבידוד שליוו אותה במהלך מלחמת אירן-עירק, הובילו את מקבלי ההחלטות בטהרן לפתח דוקטרינה ייחודית לשם קידום מעמדה. מאידך-גיסא יצרו ההתפתחויות האזוריות מאז פלישת כוחות הקואליציה לעירק (2003), וביתר שאת לאחר התמוטטות משטרים אוטוקרטיים בעקבות אירועי "האביב הערבי", הזדמנות פז מבחינת אירן לקידום "העומק האסטרטגי" שלה.

הואיל ועירק מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור אירן ע"י הפיכתה למדינת חסות להקמת בסיסים וליצירת מסדרון מגשר לסוריה וללבנון, הרי שהתערערות המצב הפנימי בה משבשת את מהלכי המשטר בטהרן ומשליכה על דפוסי פעולתו. לא זו בלבד שאזרחי עירק רואים באירן את האחראית המרכזית לדיכוי המהומות, אלא שהיא נתפסת כגורם שלילי שאינו מסוגל להגן על הקהילה השיעית המהווה את הרוב המכריע של אוכלוסיית עירק.

לעת עתה לא נראה כי טהרן תמתן את דפוסי פעולתה חרף הלחץ המופעל עליה. נכון לשלב זה, קריאותיהם של שחקנים מרכזיים בזירה העירקית, כאייתוללה עלי סיסתאני ומוקתדא אל-צדר, אינם מצליחים לצנן את חמתם של אזרחי עירק הסובלים זה מכבר מאזלת ידה של ממשלתם ומהתערבותה הבוטה של אירן בענייניהם הפנימיים.