תוֹלְדוֹת יוֹסֵף כְּיַעֲקֹב

יוֹסֵף כְּיַעֲקֹב דָּמֵי וְהֵם יַחְדָיו כְּאֶשְׁכֹּל

יַעְקֹב תָּם וְחָכָם בְּרָם יוֹסֵף שָׁלַט בַּכֹּל

יַעֲקֹב אָהַב יוֹסֵף כִּפְרִי אַהֲבָתוֹ לְרָחֵל

הִגְשִׁים יוֹסֵף חֲלוֹמוֹתָיו וּגְדּוֹלוֹת חוֹלֵל

הַשְׁנָיִם דוֹמִים כְתוֹלדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף

יוֹסֵף הָיָה בָּרֹאשׁ וְאֵחָיו הָיוּ בַּמְּאַסֵּף

וְזֶה עִקַּר תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

זוֹ הָרֵאשִׁית וְזוֹ אַחֲרִית עַד בּוֹא גּוֹאֵל

בְנֵי יַעֲקֹב אָחִים וְשׁוֹנִים הֵם בְּאָפְיָּם

רְאוּבֵן בָּרֹאש אַךְ יְהוּדָה מוֹבִיל הָעָם

הַצָּעִיר פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹת וְנִפְלָאוֹת עָשָׁה

הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוֹכִיחַם וְלֹא הִתְנַשָּׂא

נָכוֹן לִלְמוֹד מוּסָר הַשְׂכֵּל מִן הַפָּרָשָׁה

הַיּוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת בַּל יִחְיֶה בְּהַכְחֲשָׁה

יֵשׁ וְדִמְיוֹן הוֹפֵךְ לִמְצִיאוּת וּמִתְרָחֵשׁ

וְהָאֱמֶת עֻבְדָּה חָיָה תָּקוּם וְתִתְמַמֵּשׁ


יעקב אבי הָאֻמָּה שְׁמוֹ כִשְׁמָהּ "ישראל"

כהכתרת מלך על-ידי העם, כך הוכתר יעקב כאבי מולידו של "עם ישראל". ברם אין בזה כדי לשנות כהוא זה שאברהם ויצחק הם "אבותינו". כי הקב"ה שם את אברהם ויצחק אבות הָאֻמָּה כאשר הבטיח את הארץ לישראל להם לאמור: ויאמר ה' אלי זאת הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים לד ד). השם ישראל שניתן ליעקב, לא יצר מחיצה בין אברהם ויצחק לבין יעקב -ישראל. יעקב נקרא ישראל כדי להבדילו מאחיו עשו כאשר יעקב היה ... איש תם יֹשֵׁב אהלים (בראשית כה/כז) ואילו עשו איש שדה עוסק בציד. ליעקב נולדו שנים עשר ילדיו הם שנים עשר שבטי ישראל, והם "בני ישראל" (יעקב). יעקב בדרכו מאצל לבן אל ארץ אבותיו לכנען בהתבודדו, הופיע מולו איש, שקרא עליו תֶּגָר שנאמר: ויאבק איש עמו (זה היה מלאך אלוהים) עד עלות השחר והאיש (המלאך) לא יכול לו... (האמנם? אך כך מְסֻפַּר) האיש שאל את יעקב: מה שְׁמֶךָ ויאמר יעקב. ויאמר (האיש) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שָׂרִית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל (וישלח לב/כח) ואכן כך מצאנו את יעקב כשעמד הוא ובניו בפני עשו וגרם לו לבכות במקום שעשו יתקוף את יעקב להרוג אותו וראינו ששנים עשר "בני יעקב" הם אבותיו של "עָם ישראל". למרות שהמלאך נתן לו שם "ישראל" ראינו כי בהמשך שיעשב שוב נזכר בשמו גם בפרשת השבוע "וישב" שם נאמר: וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז/א). "יעקב" כאדם רגיל נשאר בשמו יעקב, ברם כמדובר בעם מופיע כיניו ישראל בשם שניתן לו על-ידי הקב"ה באמצעות המלאך. לפיכך "ישראל" הוא כינוי ממלכתי ו"יעקב" שמו כאדם רגיל ולא בטל מן העולם, נשאר כשמו שניתן לו בעת לידתו וכך הוא עוד יזכר בתורה בהמשך. והשאלה מה חשיבות בשם ישראל? תשובה לכך מצאנו אצל רש"י שאמר: מה מצא הכתוב להאריך בתאור ספורו של יעקב? כי זה ספורו של עם ישראל, זאת רש"י מסיק מתאור קצר של "ישובי עשו" כדברי רש"י הם היו ספונים (דהיינו לא היו חשובים כסיפורו של עם ישראל כי הרי בְסִפּוּרוֹ של עם ישראל וישוביו שהם מרכזיים התורה מאריכה בהם, ואילו בספורו של ישובי ישמעאל ושל עשו מקצר בהם. כך נהג הקב"ה בדברו על אברהם, שם האריך. רש"י מבאר זאת במדת החשיבות שהקב"ה נותן לאבות, ישראל, לעומת תאור תולדות ישמעאל ואומר: משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וְכוֹבְרוּ בִּכְבָרָה (כלומר מנפה אותו בנפה) עד שמוצא את המרגלית וּמִשֶּׁמְצָאָהּ הוא משליך את הצרורות (הן האבנים הקטנות) מידו ונוטל את המרגלית. אף על-פי כן נשאלת השאלה מדוע עם ישראל שנוא על העמים ונרדף, אם בניו נחשבים כאבנים טובות ומרגליות אמר המשורר מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...". כשם שאנו דורשים מן הגויים לנהוג בנו, חובה עלינו לנהוג כך ואלוהים ילחם לנו ואנו נחריש.

סבלו של עם ישראל בקרב עמים

עד שובו של יעקב לארץ אבותיו, למרות היותו חביב על הקב"ה, היה מלא סבל ויסורים. אלא שיעקב עמד בסבל וביסורים ותעלולי לבן, כי הוא הבין כי יפיק תועלת מכך לעצמו לילדיו ולנשותיו. הרי הוא לא רצה להשתקע בחרן, הוא התכון מראש לשוב לארצו ולהתמודד עם כל הקושי שיתקל בו בכנען. מזה עלינו ללמוד כי מִשֶּׁהָגְלָה עם ישראל, או עזב את הארץ מרצון וחי לו בנכר, חש בראשית ישיבתו בתחושת סיפוק ובהמשך חדל לשבוע נחת, לא רק אלא העם שבקרבו ישב והיטיבו עם עם הארץ, עם הארץ שלם לבני ישראל רעה תחת טובה, או נתן להם לחוש איום מתמיד של הֶשְׁמֵד. זה אשר יש ללמוד ממה שקרה ליעקב בחרן אליה בא מרצון: הוא נתקל באיבה ובניצול ולא שבע נחת. כך בני עמנו בבוחרם לחיות בנכר, תחילה ידמה להם שהם חיים בבטחה ובנחת וחיו מסונורים, עד אשר החל עם הארץ לקנא בהם בעשרם ובתבונתם ופגעו בהם. בשעת דחק יעשו כמעשה יעקב ינטשו הכל וישוב מאולצים כיעקב לשוב לארץ אבותם וישבו בה כיעקב: וישב יעקב בארץ מגורי (לז/א) כי לא העושר ולא הַכְּבֻדָּה, שוים את השנאה והרדיפה שזוכים לה בני עמנו אשר בחרו מרצונם לשבת בנכר. יש והם מרבים עֹשֶׁר אך הם לא מרבים כבוד לעצמם ולעמם. זה מבוטא בפתגם העממי שאומר: טובה פת יבשה שנאכלת בבטחה מאכיל לחם עֻגָּה הטבול בארס. ברם לעתים טוב לאדם להתנסות ב"סבל" כדי להזהר ממנו. הרב קוק דִּמָּה באחד ממכתביו את "הסבל" למלח, שטוב לאכל "קורטוב ממנו בתבשיל" שעושה את התבשיל טעים, ולא לאכלו כמלח לבדו כי זה לא נסבל. כך זה "הסבל" בחיינו לא יזיק אם נחוש מקצת ממנו כדי להתחשל. ובכך נלמד להעריך את חשיבות הרוחה והשפע. בפרקי אבות נאמר: "לפום צערא אגרא", דהיינו לפי כמות הצער והקושי של האדם כך גם מידת השכר שהוא יקבל. צריך לשאוף לקים את האמרה: מעז יוצא מתוק. כן ניתן לדמות את מעט הסבל ככתישת הזית והפקת שמן או תהליך כתישת הפשתן הכתישה פוגעת מאוד הפרי או בחומר אך בסוף מופק תוצר משובח. במלים אחרות מעט קושי מחשל את האדם ומסייע לו להוציא מעצמו מיטב הכוחות החבויים בו. צריך לחוש בסבל ולהתנסות בכך כי "הַנִסָּיוֹן" משמעותו "התנסות" זה "להתנוסס" זה "להתרומם" ולהיות מנוסה

הפתוי רב, גבור הכובש את יצרו

יוסף קים את הכלל "וכבש יצרו" הוא לא התפתה. יוסף נמכר על-ידי אֵחָיו למדינים הם הישמעאלים, שמכרו אותו כעבד לסָרִיס פרעה הוא שר הטבחים פוטיפר. יוסף שהיה יפה תאר והביא גם לפוטיפר ברכה, לכן פוטיפר שם אותו על כל אשר יש לו בביתו בנתנו בו אימון מלא. אשת פוטיפר לטשה עיניה ביוסף ובהיותם לבד במעונה תבעה מיוסף: "שִׁכְבָּה עִמִּי" יוסף מאן למעול באימון אדונו פוטיפר ואמר לה: איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים (לט/ט). נסיונה לאלצו לשכב עמה נכשל היא תפסה אותו בבגדו שעזב אותו בידיה וברח. אשת פוטיפר העלילה עליו כי הוא נסה לשכב עמה והראיה שהשאיר בגדו אצלה. בעלילה זו הוכנס לְבֵית הַסֹּהַר. הוא היה אדם בעל אופי וצדיק שעמד בפיתוי. שאלת הפיצוי מופיעה בחיינו בתאוה לבצע כסף כאשר בעל המאה הוא גם בעל הדעה ומפתה את המתפתה אשר אין בו כוח עמידה. מול הפיתוי ולוקח טובת הנאה - שֹׁחַד, בכך המתפתה ופוגע במי שהאמין בו גם "מועל באימון" האדם שנתן בו אמונו. למרות זאת אין לראות בעמידה בפיתוי גבורה ואינה מצדיקה "ציון לשבח" או מתן "פרס", זאת חובה על כל אדם שצריך להתנהג על-פי כללים אלה שנאמר: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז). יוסף שהושלך לבית הסהר על לא עול בכפו, מצא חן גם בעיני הממונה על בית הסהר ומנה אותו על האסירים. עד מהרה נודע יוסף לא רק איש שחולם חלומות, אלא איש שגם פותר חלומות. בין האסירים היו שני אסירים האחד שר המשקים והאחר שר האופים שסרחו ונכלאו בבית הסהר אתו שני אלה חלמו באות שעה חלומות דומים ויוסף נתבקש על ידם לפתור לכל אחד מהם חלומו. ויוסף עשה זאת ומתברר שפתרון החלם היהנכון.שר המשקים ספר חלומו ויוסף פתר לו אותו באמרו לו: כי כעבור שלושה יצא מבית הסהר ופרעה ישא פרעה את ראשו וישיבו על-כנו וגם פתרון חלום שר האופים התגשם כעבור שלושה ימים ישא פרעה של שר האופים ויתלה אותו על העץ. לאחר שיוסף פתר חלום שר המשקים כי ישוב לתפקידו, בקש יוסף ממנו שיזכור אותו בפני פרעה למען ייטב לו, אלא ששר המשקים שכח בקשה זו ויוסף המשיך לשבת כענישה מן השמים שנתיים נוספות בבית הסהר, כי יוסף סמך על אדם שאין בו תשועה, ובכך טעה כי היה עליו לסמוך על אלוהים שיוציאו מבית הסהר.

הָעוֹשֶׂה טוֹב יַעֲשֶׂה זֹאת בִּתְשׁוּקָה

מִבְחָן הָאָדָם לָרֹב הוּא בְּעֵת מְצוּקָה

לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּלי רוֹב אֹמֶר וּתְרוּעָה

כִּי עֲשִָּׂיה לְשֵׁם שָׁמָיִם תָּבִיא תְּשׁוּעָה

וְנֶאֱמַר עוֹד נְצוֹר לְשׁוֹנְךׂ מְרַע זוֹ חוֹבָה

סַלֵּק כֹּל מַחֲשָׁבָה רָעָה בְּעוֹדָהּ בְּאִבָּהּ

זְכוֹר בְּמִצְוַת חֲכָמִים תִּמָּצֵא תְּשׁוּעָה

נַעֲשֶׂה חֶסֶד בְּלִי צִלְצוּלִים אוֹ תְּרוּעָה

וְנֵדַע לָתֵת זֶה לָזֶה אַהֲבָה רֵעוּת וְכָבוֹד

לֹא נִתְהַלֵּל וְלֹא נֹאמַר אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד

ובְהַרְבוֹת אַהֲבָה וְרֵעוּת הָעוֹלָם יִשְרוֹד

וְנִסְתַּפֵּק בַּיֶּש וּרְכוּשׁ זֻלָּתֵנוּ לֹא נַחְמֹד

זֹאת לְמַעַן ייטַב לָנוּ גָּם לִילָדֵינוּ מְאֹד