רֵאִׁשִׁיתָה מָתוֹק סוֹפָה מַר

הַיְרִידָה מִן הָאָרֶץ אֶל אֶרֶץ נֶכָר

רֵאשִׁיתָה מָתוֹק בְּרַם סוֹפָה מָר

כִּי הַפִּתּוּי מְסַמֵּא אֶת הָעֵינָיִם

וּבַצָר לַיּוֹרֶד הוּא מְשַׁוֵּעַ לַשָּׁמַיִם

צָרִיך לִהְיוֹת אֵיתָנִים בָּאֱמוּנָה

וּלְכַלְכֵּל צַעֲדֵינוּ בְּחָכְמָה וּתְבוּנָה

גָּם כְּשׂוֹרֵר רָעָב בָּאָרֶץ לְהִשָּאֵר

לֹא לָתֵת לַיְּאוּש בָּנוּ לְהִשְׂתָרֵר

יַעֲקֹב וּבָנָיו סַבְרוּ שֶׁלְעוֹלָם חֹסֶן

לַמְרוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ יַחְדָיו בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

הָיָה בַּתְּחִלָּה טוֹב וּבָהֶמְשֶׁךְ נוֹדַע

כִּי זֹאת דֶּרֶךְ הַשִּׁעֲבוּד טַעֲמָה רָע


מנין ימי חיי יעקב

ראשית חיי יעקב היו בצאתו מרחם אמו בארץ אבותיו וסופו מַוֶת בנכר שם השאיר את היורדים עמו למצרים וצאצאיהם שנהיו לעם בני ישראל במצרים עם מדכה ומשועבד. למעשה הפרשה, איננה מספרת סיפור חיי יעקב כי אלה כבר סופרו לפרטיהם, אלא היא מספרת סיפור מותו של יעקב. הפרשה נועדה לספר קורות פמלית יעקב שירדה אתו למצרים רק לתקופת הרעב ששרר בארץ וכפי שזה קורה תמיד נשארו שם כאשר היה שבע בארץ, ישיבתם נמשכה 210 שנים משך ישיבתם של בני ישראל בגימטריה 210 וזה הזמן אשר נשארו בני יעקב-ישראל במצרים עד צאתם ביסורים משם. הדבר הבולט בפרשה זו היא ברכת יעקב לבניו בהיותו על ערש דווי באמרו להם: האספו ואגידה לכם את אשר יקרָה אתכם באחרית הימים (מט/א) למדו מזה חז"ל כי אלה היו דברי נבואה לא רק על גאולת מצרים, אלא עד לאחרית הימים עד ימות המשיח - ימות אחרית הימים. לכן נסתתמו מעינותיו של יעקב על-ידי הקב"ה ולמעשה החל דוקא בדברי תוכחה: "לראובן הבכור שעלה משכבי אביו ועל שמעון ולוי שעכרו את יעקב להבאישו בארץ כנען בְהָרְגַּם כל תושבי שכם הזכרים על פגיעה באחותם דינה (וישלח לד/כה,כו) בעוד רצה יעקב לגלות להם מה יקרה באחרית הימים. בלטה בדבריו התוכחה בנוסף לדברים הנשגבים שאמר על חלק מבניו. ולמעשה בסיכום שנות חיי יעקב מגלים כי כבר נאמרו באמרו להם: רדו למצרים ושברו לנו שבר כי שרר רעב בארץ כמו הרעב שהיה בתקופת אברהם וזה שבתקופת יצחק אביו, אלא שבמלה "רדו" (210 בגימטריה) זה הזמן שישבו בני ישראל במצרים. אלא שיעקב חי במצרים מתון 210 השנים שבע עשרה שנה. שנאמר: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מח/כח) המספר שבע עשרה שנה מופיע גם בפרשת תולדות יעקב אלה תולדות יעקב יוסף בו שבע עשרה שנה (וישב לז/ב). זה בא לאמר לנו כי כשם שיוסף חי אצל אביו שבע עשרה שנה, כך יעקב חי בצל בנו יוסף שבע עשרה שנה שיעקב רואה בהם זמן חשוב בחייו כי יש צדדים רבים שווים בין יעקב לבנו יוסף, לא בכדי נאמר: אלה תולדות יעקב יוסף. זהות מוחלטת. לכן כשחש שסוף חייו קרב נאמר: ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. על פניתו ליוסף הייתה דבר אחד מפני שהוא צעיר מבין אחיו וישרוד לקים צוואתו, וגם כי הרי הוא משנה לפרעה ויש לו מרות שלטונית שתאפשר לעשות זאת.

החיים הטובים רק בשבתנו בארצנו

בְשֶׁבֶת אדם בנכר ישב תת-הכרתי עצוב אך איננו מוכן להודות בכך. לכן שנות יעקב בנכר למרות השפע והשבע היו לפי חז"ל שנים רעות. לכן יעקב ענה לפרעה כששאלו: כַּמּה יְמֵי שְׁני חַיֶּיךָ (מז/ח) אמר ונשמע עצוב במקצת: שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו... (מז/ט) התאור כי החיים היו שנות פריה ורביה, נאמרו על ישראל כעם ולא על יעקב כבודד. מכאן נמנו השנים שיעקב עצמו חי במצרים שבע עשרה בנפרד. אלה הם ימי גרותי כלומר כמי שחי כגר-כזר לא בארצו כמו שנות חייו שחי אצל לבן 21 שנה ושם נולדו אחד בניו ובתו ויצא משם ברכוש גדול היה לו רע. לכן אומר יעקב לפרעה: ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו.(ויגש מז ט) ועתה נמצא תחת חסות בנו יוסף שאוהב אותו מאוד מה מבקש ממנו יעקב שיקברנו במערת המכפלה בצד יצחק אביו וסבו אברהם ושרה ורבקה ולאה. יעקב לא פנה לראובן בכורו כי מצא פגם בהתנהגותו ולא אל יהודה למרות שאמר לו: יהודה יודוך אחיך ידך בערף אֹיְבֵיךָ ישתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה (מט/ח,ט). כי יעקב ידע בסתר לבו כי רק שליט מצרים-כונתו בכך ליוסף שעל פיו יקום וישק דבר, יכול לקיים צוואת יעקב. למדים מזה שאין להטיל משימה על מי שאיננו מסוגל לעשותה ואם משביעים אדם חסר יכולת לבצע עלולים בכך להביא אותו לידי חטא, כי הוא נשבע ואיננו יכול לקיים. רש"י עבר מן הפשט אל הדרש כדי לתת לנו להבין מה מסתתר אחרי רצון יעקב להקבר בארץ אבותיו ולא במצרים כי: סופה להיות עפרה (של מצרים) כנים. זו גם אחת ממכות מצרים העתידות לבוא על מצרים. רש"י מביא טעם אחר לכך לפיו: אין מֵתֵי חוצה-לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות. כי כדי שיקומו לתחית המתים עצמותיהם יתגלגלו דרך חורים ומערות שבלב האדמה עד שיגיעו לארץ ישראל. מכאן רבים וטובים מבני עמנו בנכר מבקשים בסוף ימיהם לבוא למות בארץ במקום לבוא לחיות בה. רש"י מביא גם פרוש נשגב יותר לכך באומרו: "שלא יעשוני מצרים עבודה זרה" כלומר כדי שלא לתת עילה לבני ישראל לעלות אל קברו במצרים כי דבר זה גובל בעבודה זרה. ועוד משהשתחוה יעקב ליוסף אמרו רבותינו, כי יעקב לא השתחוה ליוסף אלא לשכינה, לכן הוא פנה אל ראש המטה שם שורה השכינה. זה אשר חכמינו קבעו כי השכינה שורה מְרָאשׁוֹתָיו של חולה. על כן נוהגים לקרוא תהלים למראשותיו של החולה שיבריא. ברם פשוטו של הכתוב האומר כי יעקב השתחוה ליוסף, נביא שוב ציטטה ארמית תלמודית שכבר הבאנו אותה כי היא מעניינת על מנהיג ומנהיגות וכל נאמר באגדה: תַּעֲלָא בְּעִדָּנֵה סְגִיד לֵהּ. כלומר "שועל בזמנו השתחוה לו". כאמור מקור הציטטה בְּאַגָּדָה תלמודית על השועל והאריה האומרת: יש חודש בשנה שהשועל הוא מלך החיות ולא האריה הידוע כמלך החיות וכולם נשמעים לו, ובכלל זה האריה שמשתחוה לו. מכאן המשל והנמשל הוא על ההשתחויה לתפקיד ולא לממלא אותו.

אחרית הימים של יעקב קבלה משמעות באיסלאם

אחרית הימים באיסלאם נקראת "יום אלקייאמה" שפרושה יום התחיה דהיינו "תחית המתים" שגם הרמב"ם שמקובל עליהם הביא אותה כאחת "משלוש עשרה העקרים" (עין יגדל אלוהים חי וישתבח). מכאן אנו רואים את ההמונים היוצאים אל הרחובות והולכים אחרי אחד האנשים הרצחניים ביותר הוא סלימאני ומכנים אותו "שהיד" שגם מושג לקוח על-ידי האיסלאם ממקורותינו זה זה מי שמת על קידוש השם, בישראל המות למטרה נעלה כדי לתת חיים לאחרים ולא כדי להמית בני אדם על כי אינם מקבלים את הדעה והאמונה של האחר. הפרשה מרמזת כאן על האיסור הקים להעמיד פנים כמדברים אל הנעלם אל המתים או אפילו אל הקדושים ופעמים חוזרים חכמי ישראל הגדולים לדורותיה חזרו ושננו את דברי התורה האוסרים לדבר אל הנעלם אל המתים או להעלות באוב או לשאול בידעוני, לא בכדי נאמר על משה במותו ולא נודע מקום קבורתו. משיעקב כמעט וחטא בכך כפי שכבר צוטט קודם לכן באמרו לילדיו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כהסתכלות בנעלם אמרו חז"ל מיד נסתלקה שכינה ממנו, והתחיל אומר דברים אחרים. אין אדם בשר ודם יכול לקבוע מה יהיה באחרית הימים או מה יקרה לפלוני ואלמוני. לכן הכתרת אדם בשר ודם כ"משיח" תהא חכמתו ואדיקותו אשר תהא הדבר גובל בכפירה כאילו הוא מדבר אל המתים לגלות את הדבר שרצה לגלותו. האסון הגדול שנפל על עם ישראל כאשר תלמידיו של אדם מישראל ישוע הוכרז על-ידי תלמידיו כמשיח (ככנויו בערבית ("אל מָשִׂיחְ") קמו חכמינו ועקרו מהשם ישוע ה-ע שלו ונשאר ישו. גם רבי עקיבא טעה בהכריזו על אדם בשם בר-כוזבא הוא בר כוכבא למשיח בבססו זאת על: דָרךְ כוכב מיעקב וקם שבט מישראל. על כך אמר ר' יוחנן בן תורתא לר' עקיבא: עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן-דוד לא בא. אותו דבר קרה עם משיח השקר במאה השבע עשרה עם אחד בשם שבתאי צבי שהתברר שהוא משיח שקר ובסופו של דבר התאסלם בעוד קודמו ישו השאיר את התורה כברית אלוהים "ישנה" וכתבו ספר אמונה אחר כ"ברית חדשה".

הַהֲזָיוֹת הֵן סוּג שֶׁל תַּחֲזִיּוֹת שַׁוְא

לְהִזָּהֵר מֵעוֹשֵׂי תַחֲזִיּוֹת מִיָּד וְעָכְשָׁו

הַבּוֹדֶה מְלִבּוֹ הֲבָלִים כְּדֵי לְהַפְחִיד

סוֹפו לִפּוֹל בְּכַוָנוֹת הַזָּדוֹן אֲשֶׁר הֵזִיד

כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא צָלְחוּ

מְנַבְאֵי שְׁחוֹרוֹת הֵם כְּיוֹנִים פַּרְחוּ

וְעָם יִשְׂרָאֵל עָמַד בְּמִבְחָנִים רַבִּים

ויִשְרָאֵל לְעוֹלָם קַיָּם וְהֵם נֶעֱלָמִים

וְכֹל מַעֲמִיד עַמֶּנוּ בְּמִבְחָן יִוָּכַח מִיָּד

כִּי יָדוֹ תִּהְיֶה עַל הַתַּחְתּוֹנָה וְנִכְחַד

וְאַל יַטִיפוּ הַיּוֹשְבִים הַרְחֵק מִפֹּה

עַמֶנוּ בָּטַח בּכֹחוֹ וְאֱלֹהִים לֹא עֲזָבוֹ

זֹאת עֻבְדָּה קַיֶּמֶת עוֹד מִימֵי פַּרְעֹה

כִּי הַזּוֹרֵעַ רֶשַׁע יֹאכַל הַפְרִי שֶׁזְרָעוֹ

וְכִי עַמֶּנוּ עַם אֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ בָּדָד

תָּמִיד יִשָׁאֵר חַי וְקַיָּם וּלְעוֹלְמֵי עַד