שר בישראל

לו שתק היה מציל מעט מכבודו. אבל לא. הוא מסביר. ושוקע. הוא מביע צער על שהפר את הבטחתו. מתייסר. קבל עם ועדה. מרטיר. הקריב את עצמו. במילותיו משלו "אומר זאת בצורה ברורה: למען עם ישראל וארץ ישראל הייתי מוכן שהתדמית הציבורית שלי תיפגע". כל מה שחסר היא הקללה המיתולוגית של טרומפלדור. נרקיסיזם פנומנלי. הוא לא שר חינוך של ילדי ישראל. הפרת ההבטחה בעיניו היא עניין בינו לבין עצמו. וידוי. אישי לחלוטין. היא לא חלילה תמרור. לא חלילה חינוך להמונים. לא מופת לפוליטיקה 'מהוגנת'. לא אקט אלים בשליחות ציבורית. השר האומלל תקע פגיון של הפרת התחייבות בליבו שלו. לא בגבו של בעל בריתו. לו רק שתק.....

אבל לא. הוא גם מצהיר. הוא גם היסטורי. גם מרחף על אמרות עלמותיות. "בחיבור הזה הצלנו את הציונות הדתית", הוא אומר. כמעט ציטוט. אני רואה את אצבעותיו עושות 'וי', ניצחון סוחף. לו הציל למצער את עצמו. אבל לא. הוא כבר לא יכול. יותר מדי ציונים דתיים אומרים לו למען ה', לך.

אבל לא. מנהיגיו הרוחניים אמרו לו כי המטרה מקדשת את האמצעים. תמול שחשום היה רב ראשי לצבאות ישראל. היום הוא אנוס על-פי הדיבור של רבניו. הם נושאים באחריות. לא הוא. הם הורו הלכה. "חד-משמעית" הוא אומר. לא הייתה לו ברירה. כפו עליו הר כגיגית, אמרו לו פה תהיה קבורתך אם לא תפר. הפר. כפו עליו להיות מנהיג המקבל החלטות קשות כשאול בהרף עין. כך נבחנים מנהיגים דגולים. טרגדיה.

נ.ב כן, גם אני כועס. ומתבייש.