המבקר יהודה ויזן נהנה מבוטות וגסות רוח <br>

הצטערתי לקרוא מאמר בוטה של יהודה ויזן במוסף ספרים בעיתון הארץ מיום 24.1 תחת הכותרת "אני דואג ליהודים". נראה, שהכותב נהנה מעליתו על שרטון היהירות והתנשאות חסרת הגבולות, בייחסו לעצמו את תואר הנציג המוסמך של כל קוראי השירה בקובעו, ש"דבר מסחרחורת השמחה אינו עובר לקורא או נחווה על ידיו, לא בלשון ולא בניגון" וזאת לאחר שקרא את שירה של סיון הר-שפי "שלג". המתקפה למעשה היא לעבר כל הכותבים בכתב העת לשירה יהודית ישראלית "משיב הרוח" ועורכיו, כתב עת החוגג בימים אלו חצי יובל לקיומו, על שהם מתייחסים למקורות היהודיים בצורה שטחית.

רעייתי ואני האתיאיסטים, רחמא ליצלן אנשי שמאל, המעזים לייחס לעצמם אהבה לשירה, למקורות היהודיים ואוצרות ארון הספרים היהודי לא בשטחיות. אגב אנחנו מהלכים כבר בעשור התשיעי לחיינו, קראנו את השיר של סיוון הר שפי פעם נוספת לפני כשבועיים, כשאנחנו יושבים בערב שבת על המצוק במדרשת שדה בוקר אל מול נופי נחל צין. לא חשנו כפי שחש מר ויזן, ש"מתקבלת כאן התחושה הלא נעימה, שמוכרים לך מצרך... תכשיר לשימוש ביום מושלג". לא חשנו "מתיקות ילדותית" אותה חש מר ויזן, כשקראנו את השורות:

"בְּעֶרֶב שַׁבָּת

רִחֲפָה וְיָרְדָה אֶל הָעוֹלָם

מִטְפַּחַת שֶׁלֶג יָפָה

וַאֲחוֹתִי בַּקָּצֶה הָאֶחָד

וֶאֱלֹהִים בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי

וְהָיִינוּ שְׁנֵינוּ רוֹקְדִים

בִּצְמַרְמוֹרֶת רִחוּק וְקִרְבָה

בִּסְחַרְחוֹרֶת שִׁמְחָה

שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ הַפִּתְאוֹמִית".

נראה שיהודה ויזן נהנה מעלייתו על שרטון הבוטות בקביעה, שכתיבתה "היא וולגרית, מזויפת ומלאכותית...". בניגוד לקביעתו של יהודה ויזן סחרחורת השמחה והחוויה עברו אלינו הקוראים בלשון ובניגון, המעידים גם בצניעות שאנחנו אוהבים לקרוא ספרי שירה.

סיוון הר שפי אינה היחידה אותה מעלה יהודה ויזן על מוקד הבוטות. כאבה לי מאוד נימת הלעג של יהודה ויזן בהתייחסותו למשורר חבר קיבוץ כפר עציון. אני מתקשה לקבל התנסחות מלגלגת כלפי המשורר אליעז כהן שכתב: "הֵם לֹא הָאַחִים שֶׁלִּי" - אלו ש"בֵּית מִשְׁפָּחָה תָּמָה עַל עוֹלָלֶיהָ שׁוֹרְפִים", אני חש, שהשפה העברית מובסת, כשבאותיות עבריות לועג מבקר ספרותי לעבר איש הציונות הדתית, הזועק מתוך כאב:

הֵם לֹא הָאַחִים שֶׁלִּי, הֵם לֹא הָאַחִים

הֵם, שֶׁאֵין אֱלֹהִים בְּלִבָּם, בָּתֵּי תְּפִלָּה מַבְעִירִים

הֵם לֹא הָאַחִים שֶׁלִּי, הֵם לֹא הָאַחִים

הֵם, שֶׁגּוֹזְלִים גֶּזֶל הַגֵּר....".

יהודה ויזן, גם פרשת "שמות" חשה מובסת, פרשה המצווה אותנו לזכור שהיינו במעמד של גרים ארבע מאות שנה במצרים. במהלך השבוע של פרשת "שמות" הקלדת שורות לעג כלפי חבר קיבוץ כפר עציון, שאינו רואה בגוזלי הגר אחיו. מצער, שלעבר המשורר המתריס בשורפים בתי תפילה, כתבת: "... בכל הנוגע לדקלומי דפי מסרים ולז'אנר החנופה למרכז התרבותי, אין שני לו ...", כי הוא פונה אל "אַחַי מְשׁוֹרְרֵי פַּלְשְׁתִין בּוֹאוּ אֵלַי הַפְשִיטוּ אֶת מַדַּי...". במקום לכבד הושטת יד לשלום של אדם החי בגוש-עציון בשיר "במחסום הג'יפתליכ עם מחמוד דרוויש", אתה לועג כי "בשיר הזה ועוד רבים אחרים המבקשים לשאת חן" יש בהם, לדבריך, רק אוסף של "דקלומי דפי מסרים .... שנשמעים כמו פרודיה על שירת שמאל אקטיביסטית צמודת אקטואליה...".

לסיום, אני מבקש לברך את כתב העת "משיב הרוח", בו אני חש את משב רוחו של קהלת בן דוד מלך בירושלים, ששורר בספרו קהלת פרק ט' "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (פסוקים ט"ו-י"ח).