אוהל של תום

ביקרתי באוהל המחאה שהקימו ד"ר אליעד שרגא וחבריו המסורים בתנועה לאיכות השלטון מול משכן הנשיא ראובן ריבלין לבל יעניק את המנדט להרכיב ממשלה לבנימין נתניהו הנושא על כתפיו שלושה כתפי אישום, שכבר הוגשו לבית המשפט.

היה קור ירושלמי. יש שעות בהן אנשי פולחן ביבי באים לגעור ולזעוק ולהפריע את מנוחת השכנים. בלילה באות החולצות החוצות להפעיל אלימות. אחד הפעילים כבר אושפז בבית החולים.

לא נס ליחו של שרגא. הוא היה כאן לפני 30 שנים במחאה על "התרגיל המסריח" של שמעון פרס נגד יצחק שמיר. האירועים של אז נראים כמשחק ילדים לעומת הסיוט של מעשי ביבי ב-2020.

הכל יכול להיות אחרת גם בעבור הליכוד אילו איש אנוכי אחד החשוד בפלילים היה מפנה את הבמה. אני מאמין בכל מילה הכתובה בכתבי האישום, וסבור כי סעיפים רבים חסרים בהם, ובעיקר בפרשת הצוללות. אך אני טוען כי אילו ביבי היה אדם הגון היה טוען לחפותו ומפנה את מקומו זמנית לטובת מי מעמיתיו בליכוד כדי שאפשר יהיה להציב את ישראל על פסים מןרמטיביים. אם יהיו בחירות נוספות - הוא האשם.

בני גנץ, עם משקל ההכבדה של יועז הנדל וצבי האוזר, צריך לנסות להרכיב ממשלה, ולו גם זמנית, עם אביגדור ליברמן ועמיר פרץ ואיימן עודה כדי שישראל תזכה לרגע של יציבות ממחול השדים והסיוט של ביבי; ואם לאו - לפחות הבחירות הרביעיות יתנהלו כאשר המפתח הממלכתי למניפולציות מפלגתיות אינו בידיו של ראש הממשלה הנאשם.

לא יוכל להצטלם עם חיילי צה"ל בגולן לטובת פתק הבחירות שלו בקלפי. גם זה חשוב.
וכמה חבל שגדעון סער וחבריו אינם מרימים את הכפפה. "פורשים" לא הייתה מילת גנאי במחנה שלהם מימי מנחם בגין והאצ"ל.