למען החיים

הגעתי לאזכרה בבית העלמין בהר המנוחות, חיפשתי את מנחת הרחפנים, או שמא מבערי הכדור הפורח, ולא ראיתים. רק שלמת בטון ומלט, ודרך נמלים אחת צרה, פתלתלה.

סיפורו של בית העלמין, כל בית עלמין, הוא סיפור של צער, יגון, דמעות ונחמה. סיפור חיים המגולם באותיות קטנות או גדולות על המצבה, בפרח או חלוק נחל, בתמונה חקוקה או פרגולת עץ, החיים והמתים ביחד.

אלא, שנאלצתי לעמוד במרחק 50 מטרים ממצבות יקיריי, בוהה בהן ולא מאמין. נער, עלם, ילד, לא יוכל לעבור בשביל הנמלים המתפתל בין הקברים, גם אם ירצה לזחול, לכווץ כרסו הקטנה, להתגלגל משמאל לימין ולהפך, לא יוכל להניח יד על המצבה, לא יוכל להזיל דמעתו על האותיות השחורות.

איך קורה כדבר הזה? מדוע לא נאכפים החוקים? מדוע אין מקפידים על המרחק בין קבר לקבר, מצד אחד 0.50 מצד שני 0.55, מרחק בין שורות הקברים הוא 0.5 וכאן, בשביל הנמלים, נכרו עוד אי-אלו קברים שלא על-פי החוק, וכך החיים נותרים הרחק הרחק ממצבות יקיריהם, עומדים דוממים, נבוכים ובעיקר חסרי אונים.

להביט מרחוק

לאחר שלא מצאתי רחפן שישא אותי מעל המצבות וינחיתני קלות בסנטימטר שלפני המצבה הבאה, מאחר שרעש מבערי כדור פורח לא נשמע, נאלצתי להתפלל מרחוק ולשוב כלעומת שבאתי רק עם זעם אצור, תהיות והחלטה לעשות מעשה. עכשיו הזמן למעשים, כבוד המתים הוא ערך חשוב מאוד בעולם בכלל ובוודאי בעולם היהודי.

כבוד המתים מעוגן בהלכות ברורות אך מה יהיה על כבוד החיים? מדוע לא תורה הרבנות הראשית לישראל בשיתוף משרד הדתות, להקים מטה פעולה משימתי המיוחד למשימה זו? אכן, הנפטרים אשר קבריהם נושקים זה מכבר בקברים שלימינם, לשמאלם, לפניהם ואחריהם, יישארו על תילם, אך אכיפה תקיפה מלווה בסנקציות תרתיע את מי שמפרים ברגל גסה את ההחלטות החשובות הללו.

המטה יחדד את הנהלים, יערוך ביקורות פתע, יקים קו חם של משפחות אבלות שידווחו על הפרת החוקים בבית העלמין, יטיל סנקציות אישיות משמעותיות, יעשה את מה שהיה צריך להיעשות מבלי להקים מטה זה. פשוט לאכוף. והחיים? הם יאלצו במקומות אלה להביט מרחוק על קברי יקיריהם, לשטוף אותם מטאפורית בדמעות זיכרון וגעגוע, להניח פרח וירטואלי, להדליק נר נשמה וירטואלי ולזעום על חוסר הרגישות והחמדנות באופן מאוד לא וירטואלי.

בהר המנוחות הפרידו בין המתים והחיים באופן גס וכואב. בחלקת הקברים בהר המנוחות, גם קיסם דק מהלך לא יוכל לנווט בשביל הנמלים.