נָחָלָה לְיִשְׂרָאֵל

תְּמֵהִים מָה עִנְיָן שֶׁמִטָּה אֶצֶל הַר סִינַי

הֵן ה' צִוָּה זֹאת בַּתּוֹרָה הֲאֵין בְּכַך דַּי

אֶלֶּא שַׁב לְהַזְכִּיר זֹאת שׁוּב לְיוֹשְׁבֵי נֶכָר

שֶׁמָּא יוֹשְבֵי נֵכָר לֹא יִזְכְּרוּ אֶת שֶׁנֶּאֱמַר

כִּי אֱלֹהִים רַק בְּאֶרֶץ זוֹ נָתַן נַחֲלָה לְעַמּוֹ

בַּנֶכָר העם יִהְיֶה תָּמִיד עָם זָר וְגָלוּת לָמוֹ

אפילו בָּרָא ה' בְּשִׁשָּׁה יָמִים אַרְצוֹת תֵבֵל

אַךְ בָּחַר לְהוֹרִישׁ אֶרֶץ כְּנַעַן לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

וּבְהוֹרִישׁוֹ אֶרֶץ זוֹ עַל חֹק וּמִשְׁפָּט יִסְּדָהּ

וְצִוָּה לָתֵת מְנוּחָה לַאֲדָמָה בִּשְׁנַת שְׁמִטָּה

בְּרָם יּוֹשֵׁב נֵכָר הַמְקַיֵּם מִצְווֹת וּמְדַקְדֵּק

הֲרֵי בְּיוֹדְעִין הוא עַל מִצְוַת שְׁמִטָּה מְדַלֵּג

שֶׁיֵּדַע כֹל יוֹשֵׁב נֵכָר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מְזַגְזֵג

על האדם לשמש דוגמה ומופת בקהילתו

אלוהים הכל יכול ואין שיעור לכוחו ויכולתו, הוא ברא את השמים ואת הארץ וכל צבאם, הוא שבת ביום השביעי למרות שאין שיעור לִיכָלתּוֹ ולכוחו, כי רצה לקים את אשר צוה ישראל לעשות, שלא לעשות כל מלאכה בשבת, לכן גם מנהיגי העם צריכים לשמש דוגמה ומופת לצאן מרעיתם. המנהיג אינו פטור מלקים את אשר הוא מצוה אחרים לעשות. כך נוהג אלוהים שקיבל על עצמו לשבות ביום השביעי ולהנפש, לכן דרש הוא מכל אדם לשבות בשביעי ולהנפש, הכתוב החיל כלל כל זה גם על האדמה בארץ ישראל, אך הקב"ה חזר על ציון מצוה זו שוב. מכאן תָּמָה רש"י ושאל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני"? כי הרי כל המצוות נאמרו בסיני שנאמר בויקרא: אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני הר סיני. כי הרי במדבר בערבות מואב העם לא קים מצוה כי טרם ישב בארץ נחלתו, חזר הקב"ה וצוה על קיום השמיטה בשבת ישראל בארצו, שנאמר: כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת תבואתה ובשנה השביעית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יהיה לארץ שבת לה'... (כה/ב-ד) אכן דבר זה מהוה חזרה על מצוה שכבר נאמרה כי הרי זה נאמר בָּחֻמָּשִׁים הראשונים ושאר פרטיה הובאו בספר דברים. אלא מה רצה הקב"ה להדגיש את חשיבות המנוחה בשבת לאדם שלא יעשה כל מְלָאכָה, וכך גם בקש לנהוג באדמה: לחרוש לעבד לזרוע ולקצור ולאכול מפריה, אלא שהאדמה כמו האדם דרוש לה מנוחה בשנה השביעית כמו שהאדם נצטוה לנוח ביום השביעי - בשבת כיון שמדובר באדמת ארץ ישראל הרי היושב איננו מקים מצות הַשְמִטָּה וגם כדי לדעת, מה הקב"ה והאדם נחים ביום השביעי, כך האדמה: בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'(כה/ד).

הארץ ניתנה לישראל פִּקָּדוֹן

הפִּקָּדוֹן, אינו קנינו של המחזיק בו, מחזיק בו נחשב נאמן של בעל הפקדון ולא למחזיק בו. פרשת בהר מזהירה את בני ישראל ומורה להם לשמור על הַפִּקָּדוֹן שהפקיד הקב"ה בידיהם, כי הארץ לה' והוא נְתָנָהּ לעמו ישראל, כל עוד ישב העם בארץ, הפקדון יהיה בידו והוא מפיק ממנו תועלת לו ולבני ביתו. אך משעוזב אדם את הארץ ויורד לנכר מאבד הוא את השליטה על הפקדון. אין הוא יכול לנהל את הארץ ב"שלט רחוק". משהחליט לרדת מן הארץ ולשבת בנכר, הוא מאבד את הזכות על הארץ. ואל לו לסמוך ש: ה' ילחם לו והוא יַחֲרִישׁ, סופו שמשלם בחרותו ואף בנפשו. באו חכמים והזהירו את העם כי אומנם ה' ילחם לעמו ישראל, בכל מקום אשר שם הוא נמצא אבל לא בשבתנו באפס וסומך שה' ילחם לו, באו חכמינו ז"ל ואמרו לקרוא את הפסוק כך: ה' ילחם לכם ואתם תָּחַרְשׁוּן. לא תַחֲרִישׁוּ כל אחד חיב ליטול חלק בבנין הארץ ולא להחריש כי אם לחרוש כי אחרים עושים זאת למענו. מוטב לדעת העדר ישיבה קבע בארץ לא תבטל את "חֶרְדַּת החרדים, הם בכך פוגעים באלה שעושים את מלאכת הישיבה בארץ תוך צפיה לַגְאֻלָּה. יש פתגם עממי שאומר: אִּלִּי בִּסָאוִי בְּאִידוֹ אַלָּא בִּזִידוֹ (الي بساوي بايدو الله بزيدو) זו בלשון ערבית מְדֻבֶּרֶת, תרגום בחריזה מתקבלת אמרה זו: "כל הגורם (רע) בידו האל(ה') מוסיף על חרדתו". לא רק שהוא נפגע אלא בכך בבלי דעת מסייע לשונאי ישראל בתתו להם אחיזה בטענה שעם ישראל איננו צריך או זכאי לשבת בארץ וכי הארץ איננה שלואחרת למה נטשה?, על זה אמר רש"י: מה טעם פתח (הכתוב) ב-"בראשית" ברא אלוהים וגו'..? "משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהלים קיא/ו) כשיאמרו אֻמּוֹת העולם לישראל לסטים (שודדים), אתם שכבשתם ארצות שבעת גויים (עמי כנען). יושבים בארצם ומחזיקים בה יש להשיב להם: כל הארץ היא של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם (לעמי כנען) וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כי על כן הוציאם מעבדות נתן להם את התורה הוליכם במדבר ארבעים שנה אף שנה סדרי החדשים ושם חדש ניסן החודש השביעי כ"ראש חודשים" שנאמר: "הָחֹדֶשׁ הזה לכם ראש חדשים. כי בחדש זה נהייתם עם שהפקיד בידו את הארץ לדורותיו, חובה עלינו להודות להלל ולשבח ולפאר אותו לאורך חיינו.

השכר והענש על מעשי ומחדל

מן הפסוק בפרשת קדושים בְּחֻמָּשׁ וַיִּקְרָא למדים כי מרגע שאמרנו נעשה ונשמע לה' אלוהינו התקדשנו לה' כעמו. אין משמעות הדבר כי אנחנו קדושים מעצם היותנו עם ישראל. כדי להיות קדוש צריך לעשות דברים ולהתנהג התנהגות מופתית, כי הַקְדֻשָׁה לא ניתנת לכל אחד מעם ישראל. כי נתנה לכהנים והיא עוברת בירושה חוץ מן הַכְּהֻנָּה לא בכדי אחרי האמירה קדושים תהיו כי אני ה' אלוהיכם, מיד החל התוב למנות מצוות עשה ומצוות לא תעשה כגון: איש אמו ואביו תיראו. את שבתותי תשמרו, וחובה על האדם לתת משלו לזולתו ביחוד לעני לגר ליתום ולאלמנה, זה רק חלק קטן מן הישר והטוב שעל כל אדם מישראל לעשות כדי להתקדש בעינו אלוהים. כלומר כדי לקבל שכר טוב דרושה עבודה טובה ונאמנה. זה שנאמר: אם בחקתי תלכו (כו/ג) גם תזכו לפרי האדמה ואכלת לחמכם לָשֹׂבַע. ונתתי שלום בארץ ורדפתם אויביכם ונפלו לפניכם לחרב (כו/ו,ז). ומוסיף הכתוב כל הטוב והשפע לישראל עמו. ברם אם בחקתי תמאסו (כו/טו) שוב לא תזכו לטוב שנתתי לכם תקבלו: השחפת והקדחת ...והפקדתי עליכם בהלה. וחלילה גם ונגפתם לפני איביכם. אין לסמוך על כך שארץ מובטחת לישראל בכל מצב, כי אם לא תלכו בדרך הישרה ושברתי את גאון עֻזְּכֶם (כו/יט). לבל יופיעו "חכמים יודעי דבר" לפתור בעיותינו ונוסיף ללכת קרי עם ה', כי אז אלוהים ילך עמנו קרי והבאתי אתם. בארץ איביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו עונם (כו/מא) ואכן זה אשר קרה כאשר התפשטה בין העם שנאת חנם הביאם אלוהים אל ארצות נכר ושם ראו וחשו שנאה תהומית כלפיהם עד כדי מנסיון לאבדם כליל, וכמעט ונתקים הכתוב וְכְּלּוּ אֹתָם" אֹיְבֵיהֶם וכמעט ונתקיים: יִמָּקוֹ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם (כן(לט). כאמור ישראל איננו עם קדוש, אלא אם מתקדש ומטהר עצמו ממעשים רעים ושנאת אחים ובקבלו את תורתו ובקימו מצוותיו של האלוהים קלה כחמורה ובכלל זה הישיבה בארץ, ולשאת בעול קיומה לרבות הַשְּׁמִטָּה. אם נוסיף לכפור בטוב ובחסד בהביאנו אל הארץ הזאת ונלטוש עיניים לארצות נכר לא נהיה קדושים ותשאר הארץ יושבת בדד ותסור ממנה קְדֻשָּתָהּ לנו. ושבתה הארץ ושוב לא תפרנס יושביה ואמרו כולם בכאב וצער מאין יבוא עזרי.

הסיוע רק בִּזְכוּת מַעֲשֵׂינוּ יִנָּתֵן הֱרֵי אָנוּ לֹא עָם בּוֹדֵד כָּאן שׁוֹכֵן

צָרַת רַבִּים חֲצִי נֶחֲמָה הִיא לָנוּ כִּי הֲרֵי בְּמַעֲלְלֵי הַגּוֹיִים ה' גְּמָלָנוּ

בַּל נָבוֹא בִּטְרוּנְיָא וְלֹא בִּדְרִישָה כִּי נֶאֱמַר יְשׁוּעָה בְּעִתָּהּ אֲחִישָׁהּ

יַשְׁרוּ דֶּרֶךְ וְשׁוּבוּ לְחַשֵּׁב מַסְלוּל עֲשׂוּ זֹאת בֶּאַחְרָיוּת גָּם סִיּוּעַ כָּלוּל

אֵין זוֹ כְּחוֹבַת גּוֹרֵם הַנֶּזֶק לַנִּזּוֹק וּבְעֲשִׂיַּת חֶסֶד לָנוּ לֹא נָכוֹן לִצְעוֹק

בַּל נִשְׁכַּח כִּי הָאוֹצָר מִמֶּנּוּ נוֹצָר מִמְשַׁלְמֵי מִסֵי אֱמֶת יֵשׁ לָנוּ אוֹצָר

וְכִי אֵין לָאוֹצָר כְּסָפִים מִשֶּׁלּוֹ הָאוֹצָר נוֹתֵן עָד שֶׁתָּם הֶמְלָאי כֻּלּוֹ

מוּטָב בְּטֶרֶם נִטְעַן וְגָם נַאֲשִׁים נַעֲשֶׂה אֶת הַמֻּטַּל עָלֵינוּ בְּמַעֲשִׂים

נִתְרַכֵּז בְּקִיּוּמֵנוּ כְּעָם וְנִסְתַּפֵּק בַּיֵּש זֶה תָּלוּי בָּעַם אֲשֶׁר מַשָּׂא זֶה יָרִים

לְהַאֲמִין בְּכוֹחֶנוּ וְלֹא בְכֹוחַ הַזָּרִים לְסַלֵּק אַשְׁלָיוֹת וּבַמְצִיאוּת לְהַאֲמִין

שֶׁזְכוּתֶנוּ פֹּה הִיא לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים נַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת לְתִקּוּן וְמְעָט לְבַקֵּשׁ

וְאַחֲרִית הַיָּמִים בֹּא תָּבוֹא בְּעִתָּהּ בְּבוֹא גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל בּבוֹאָהּ לְאִטָּהּ