תגובה לתקציר מאמרו של ד"ר רוברט סטלוף, פורסם על-ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, תחת הכותרת: "במת אורח"¹:

ניתוח עלות תועלת של סיפוח שטחי איו"ש על-ידי ישראל איננו המבחן הנכון או החשוב ביותר לקבלת החלטה בנושא זה. בשאלות מדיניות שהגדרת גבולות הקבע של מדינה הן מהחשובות והמכריעות ביותר בהן, שיקולים עקרוניים, לאומיים, הצפי לעתיד המדינה והאזור וחזון המדינה היהודית, שחרף 72 שנות עצמאות נמצאת עדיים בשלבי גיבוש והקמה, חשובים ממנו פי כמה וכמה. בתחומים אלה, "העלויות" החשובות ביותר אינן ברות מדידה במונחים של עלות-תועלת, וכל ניסיון לתרגמם למחיר במובן הרחב ביותר של המילה, אולם בתעריפים שוטפים, איננו רלוונטי. ערכן העקרי של הכרעות מסוג זה הוא ביטחוני - במונחי תרומתם היחסית לביטחון הלאומי לאורך זמן רב. לאומי - במונחי הגשמת חזון דורות שהיו ודורות שיבואו, כפי שאנו תופסים אותו ומבינים את ראיית הדורות היהודית בקשר אליו. מוסרי - על-רקע העבר ומחירו הלאומי וההיסטורי, והצורך להפיק ממנו לקחים שאינם תחומים בזמן. עלות כלכלית או פוליטית במונחים כלכליים או פיננסיים, או במונחים של נוחיות זמנית שאולי נדרש לוותר עליה, אינה השאלה הנכונה, אינה קבועה בזמן אינה ניתנת לחיזוי במונחים אבסולוטיים ואינה מובטחת, באשר היא מעוגנת במסמכים או בהסדרים פוליטיים נזילים, שעה שהחלופה הטריטוריאלית קבועה ועומדת, וערכה העיקרי הוא פונקציה של האופן בה תבוא לכלל ניצול ע"י המדינה.

כל מהלך משמעותי דוגמת קביעת גבולות הקבע של מדינה, טומן בחובו סיכונים מדיניים, ביטחוניים, לאומיים כלכליים ואחרים. עצם הקמתה של מדינת-ישראל היה משום נטילת סיכון היסטורי אדיר על-ידי האבות המייסדים בראשות בן-גוריון, אולם, אלמלא נלקח בשעתו, ספק אם היינו זוכים להזדמנות נוספת.

היסטוריית התקומה הציונית משתרעת על כ-140 שנים. ב-40 השנים הראשונות, הייתה המציאות האזורית שונה ממצבה הנוכחי תכלית שינוי, כשהאימפריה העותומנית שולטת בכל שטחי המזרח התיכון ובכללם שטחי המחלוקת דהיום. באותם ימים היה רוב העם היהודי מפוזר במדינות רבות בעולם, בעיקר במזרח אירופה, ומלחמת העולם הראשונה הייתה עדיין בחיתוליה, וספק אם נצפתה בצורתה הסופית ע"י מישהו מהשחקנים המרכזיים בה. באותם ימים לא היה קיים עם פלשתיני, ותחת השלטון העותומני חיו בארץ ישראל יהודים וערבים כנתיני האימפריה. נקודת צומת ומפנה בתהליך כולו באה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, תבוסת האימפריה העותומנית, כיבוש הארץ ע"י בריטניה (1916 - גנרל אלנבי) בתמיכת הישוב היהודי בה והכרזת בלפור (1917) המכירה בזכותו של העם היהודי לפתרון מדיני ריבוני במולדתו ההיסטורית, תוך התחשבות בתושבים האחרים החיים בטריטוריה זו.²

הצהרה זו הוכרה על-ידי חבר הלאומים, אושררה בוועידת סן רמו (1920) והפכה בסיס להענקת מנדט חבר הלאומים לבריטניה (24.7.1922) למימוש הצהרת בלפור הלכה למעשה. המנדט הבריטי השתרע על שטח של כ-110,000 קמ"ר, משני עברי הירדן. הדבר המדיני המשמעותי הראשון שעשתה בריטניה משקבלה את המנדט, היה קריעת עבר הירדן המזרחית (כ-78% מכלל מהשטח) מהיחידה הגיאופוליטית הכוללת שהופקדה בידה, והפיכתה לאמירות ערבית (1921), שרוב תושביה ערבים מקומיים (מכונים כיום פלשתינים) ושליטיה נמנים על השושלת ההאשמית העירקית. בראש האמירות הועמד עבדאללה הראשון, סבו של מלך ירדן הנוכחי, והאמירות נקראה "האמירות של עבר הירדן", ולימים (1946) ממלכת ירדן. באקט בוגדני זה של בריטניה מתחיל המאבק האמיתי בין התנועה הלאומית היהודית - הציונות לבין התנועה הלאומית של ערביי ארץ ישראל, שהרשות הפלשתינית ד'היום היא הביטוי העקרי אבל לא היחיד שלה.

ללא התייחסות לשרשרת אירועים זו ולכל מעשי האיבה, המלחמות, מעשי הטרור הסרבנות הערבית להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, לא ניתן להבין את המציאות המקומית והאזורית. הוא הדין באשר לניסיונות הישירים והעקיפים לחסל את "המפעל הציוני" - תנועת השיבה למולדת של יהודים מכל העולם (למעלה מ-100 מדינות), הקמתה וביסוסה של מדינת-ישראל והיעד הלאומי היהודי החותר לריכוז העם היהודי כולו במדינת הלאום הריבונית שלו. יעדים אלה מגשים העם היהודי בהתמדה מזה קרוב ל-100 שנים, 72 מהן במסגרת המדינית של מדינת-ישראל הריבונית.³ היסטוריית הסכסוך אינה מתחילה בהקמת מדינת ישראל, אלא בהצהרת בלפור, והפרתה הבוטה ע"י בריטניה.

ישראל שולטת כיום באיו"ש מתוקף סילוקה בשנת 1967 של הפלישה הירדנית לשטחים אלה ב-1948, כחלק מהפלישה הערבית הגדולה לישראל בעקבות הכרזת העצמאות בניסיון לחסל את המדינה היהודית בעודה באיבה. גם מלחמת 1967 ("מלחמת ששת הימים") הייתה מלחמה כפויה על ישראל על-ידי מדינות ערב, ובאה כמעט 20 שנה אחרי הפלישה הראשונה. שטחי איו"ש הם השארית המצומצמת של שטח המנדט הבריטי שאמור היה להיוותר בידי היהודים כחלק מההחלטות הבינלאומיות בנושא.⁴ רובם המכריע של מהלכי האירגונים הפוליטיים הבינלאומיים, שעליהם נסמך או מתייחס מאמרו של ד"ר סטלוף בסוגיות הסכסוך הישראלי-ערבי, לוקים בעיוותים, חד-צדדיות, ובוגדנות כלפי העם היהודי וזכויותיו הלאומיות. לפיכך, שאלת הגבולות אינה יכולה להיקבע במסגרות אלה, אלא כפוף לצרכים הכוללים של ישראל, תוך התחשבות בערכים אוניברסליים שישראל שותפה להם, כל עוד הם אינם מכוונים לפגוע בעם היהודי וזכויותיו.

שטחי איו"ש שעליהם נסב כיום הדיון, גודלם כ-6,200 קמ"ר. אילו סיפחה ישראל את כל השטחים הללו ב-1967, (נראה ששגתה שלא עשתה כן) היה כיום שטחה הכולל כ-26,700 קמ"ר (כ-24.3%) משטח המנדט הבריטי, ו- 32.1% משטח ממלכת ירדן, שמספר תושביה שווה בקירוב לזה של ישראל.
ישראל אינה נהנית כיום משליטה ביטחונית מלאה באיו"ש בגלל הסכמי אוסלו והענקת מידה רבה של אוטונומיה, באקט חד-צדדי, לרשות הפלשתינית באותם הסכמים. התושבים הפלשתינים נותרו עוינים אך נמנעים בדרך כלל מאלימות גלויה ורחבה, מתוך ציפייה לקבלת עצמאות במרבית שטחי איו"ש אם לא בכולם, וחשש שאלימות תצדיק תביעה ישראלית להחלת ריבונות על כל השטח. הרשות והתושבים, כל אחד מסיבות שונות, משתפים פעולה בניסיון הערבי לקעקע את אחיזתה של ישראל בארץ-ישראל המערבית, כחלק מאסטרטגיית השלבים הערבית, שייעודה האולטימטיבי הוא חיסולה של המדינה היהודית-ריבונית בחלק זה של העולם. יעדים אלה אפיינו את התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל מראשיתה, ומייצבים את עמדות הסרבנות שלהם בכל ניסיונות העבר שעשתה ישראל לבחון נכונות להסדרי פשרה, לרבות הסכמי אוסלו, והיוזמות של רה"מ ברק (2000) ורה"מ אולמרט (2009). כיום, אחרי ניסיונות אוסלו, האינתיפאדה השנייה (2000 - 2005), פינוי רצועת עזה (שרון, אוגוסט 2005), קיימת הבנה רחבה ששליטה ישראלית באיו"ש מושגת ותשמר רק כאשר היא כוללת נוכחות צבאית ואזרחית גם יחד.⁵

ישראל "נולדה" כמדינה ללא עומק אסטרטגי ולא במקרה. לכך כוונו תוכניות החלוקה של בריטניה והאו"ם בין השנים 1921 ו- 1947; שש תוכניות בסה"כ. מול מערך גיאופוליטי עוין לאורך כל גבולותיה של ישראל, העדר עומק אסטרטגי הוא חסרון ביטחוני מהמעלה הראשונה שהוביל ב-25 השנים הראשונות של עצמאות ישראל לשבעה סיבובי מלחמה, מהם קשים ומסוכנים ביותר. לטענה הנשמעת כיום, לפיה בעידן הטילים ארוכי הטווח אין חשיבות לעומק אסטרטגי אין בסיס תאורטי או מעשי אמיתי. עומק אסטרטגי מספק בין היתר שטחי היערכות, מכשולים גאוגרפיים, שטחי פיזור אוכלוסין ומתקנים אסטרטגיים ומרחבי ספיגה ותמרון קריטיים, במקרה של מתקפות-פתע או מערכה ביותר מחזית אחת בו-זמנית. מבנה הצבא שישראל חייבת לקיים לשם נטרול או צמצום החולשה שבהעדר עומק אסטרטגי, יש מחירים אדירים לאורך זמן, וכפי שראינו גם בעיתות לחימה במלחמת יום הכיפורים, באינתיפאדה, במלחמת לבנון השנייה, בסבל של תושבי עוטף עזה מול תוקפנות חמאס ועוד.

אף אחד מהגורמים שמונה ד"ר סטלוף, לא ממש השלים עם השליטה הישראלית באיו"ש והמאבק בשאלה זו ימשך עד להכרעה היסטורית באמצעות החלת הריבונות על השטח, גם במחיר קשיים חולפים. בניגוד לכל השיקולים האחרים, ריבונות על שטח אסטרטגי דוגמת איו"ש, היא נכס קבוע, שפעמים ערכו לא יסולא בפז ופעמים הוא גורם מסייע חשוב, כל החלופות המוצעות לישראל הן ניירות, הבטחות, הסכמים ברי-הפרה, או הסדרים שהתפתחויות גאופוליטיות אזוריות או עולמיות משנים את ערכו הסגולי. במציאות הנוכחית מרשים לעצמם גורמים שונים להתערב בנעשה בשטחי איו"ש ולנסות להשפיע על ערכם האסטרטגי לרעת ישראל. ריבונות, תפסיק התערבות זו אחת ולתמיד, שכן פעולה נגד שטח ריבוני של מדינה הוא בגדר איום מלחמתי או הכרזת מלחמה.

על משקלו של עומק אסטרטגי אנו יכולים לעמוד היטב כתוצאה מתרומתו ליציבות האזורית של הסכם השלום עם מצרים, שמרכיב מרכזי בו הוא פירוז כל סיני (שטח בגודלה של ירדן כולה, כמעט) ונוכחות כוחות אמריקנים בשטח זה, כגורם מפריד וממתן. אזור הפרדה כזה איננו אפשרי בגבול ישראל ירדן, ולכן הפתרון הנכון לאורך גבול זה, שהוא הגבול הארוך ביותר של ישראל, הוא שליטה מלאה בשטח, כלומר: סיפוח.

מול שיקולים אלה ואחרים של ישראל, עומדת השאלה של תוצאות הפלישות הערביות לישראל בשנים: 1948, 1967 (ירדן שולטת באיו"ש וירושלים ומצטרפת למלחמה שקשרו על ישראל מצרים וסוריה יחד), ולקחי המלחמות שלאחר מכן. הפלישה ב-1948, הייתה החמורה מכולן ותוצאות ההפסד הערבי בה יצרו את הבעיה המכונה "הבעיה הפלשתינית". מסיבה מוזרה אך עיקבית, מנסים גם הערבים וגם מדינות המערב המתקדמות ליחס יצירת בעיה זו לישראל, בניגוד לאמת ההיסטורית. הבעיה נוצרה כתוצאה מהתוקפנות הערבית והפסדם של הערבים במלחמה, שחולל תנועת אזרחים במרחב מדינות העימות (חמש מדינות ערביות המקיפות את ישראל ושטחי איו"ש שלא סופחות למדינה ערבית כלשהי אבל נכבשו ע"י ירדן שהחזיקה בשטח עד מלחמת יוני 1967.

העקרון המוביל אצל הערבים, מאז הסכמי שביתת הנשק 1949 ועד עצם הימים הללו, היה שימור התזוזות של ערביי ארץ ישראל כמציאות של פליטות. את יצירתה הם מייחסים לישראל, והם עצמם נמנעים משיקום ויישוב מחדש של הערבים שנטשו את מגוריהם המקוריים תחת נטל הפלישה והמלחמה. מדיניות זו מכוונת להנציח את הסכסוך, ופתרון בלתי מתקבל על הדעת של החזרת המצב לקדמותו, הם תולים את סרבנותם המתמשכת להכיר בישראל והגיע עימה להסדרי שלום אמיתיים (להבדיל מ"שלום קר"). לאור המציאות העולמית המלחמות המאה ה- 20, ברור שהערבים מבקשים להשתמש בבעיה פלשתינית לקעקע את חוסנה וביטחונה של ישראל. אסור לישראל לקבל זאת ואין סיבה שתרשה לערבים או לידידיהם לנהוג בה אחרת משנהגו בפליטים בכל אזור אחר בעולם שבו התרחשו מלחמות ונוצרה הגירת אזרחים בגינן. מאז 1948, הכפילה ישראל את מפר תושביה פי 14!! - יהודים וערבים.

אין שום יסוד לנהל כיום דיון על מציאות בת 72 שנים, ואין שום יסוד לדרוש מישראל שתוותר ע" איו"ש גם מבחינה אזרחית. העמדה הישראלית, שמצאה ביטוי גם בהסכם השלום עם מצרים, בדמות הסכם האוטונומיה עליו חתמו בגין וסאדאת, היא הגבול העליון של ויתור ישראלי בשאלת מוכנותה לתרום את חלקה להקלת גורלם של פליטי 1948, ומתן אוטונומיה אזרחית ללא ריבונות, לתושבים הערבים של איו"ש. אם ירפו הערבים מניסיונות הסרק שלהם לחסל את מדינת היהודים והמלך עבדאללה השני של ירדן, יבין שהוא זקוק לסיוע ישראלי יותר משישראל זקוקה לסיוע שלו, ניתן יהיה לחולל שינוי מהותי באזור תוך שנים לא רבות. בכדי למנוע אשליות של ערבים מקומיים וגורמים אנטי-ישראלים זרים, חייבת ישראל לסגור סופית את הדיון באחריותה הבלעדית ל"בעיה הפלשתינית", ע"י יישום פתרון של סיפוח איו"ש, ביטול הרשות הפלשתינית (שמלבד דרישה הזויה להקמת מדינה ערבית נוספת בארץ -ישראל המערבית, אין לה משפט קיום נוסף. היא אינה מייצגת את כלל ערביי ארץ ישראל המנדטורית או צאצאיהם, שמפוזרים בכ-10 מדינות במזרח התיכון - רובם בירדן - ומעבר לים), והקמת אוטונומיות מקומיות בתאום עם תושבי המרחב הגאוגרפי הנוגע.

רבים מידידי ישראל ומאינטלקטואלים שמנסים לעסוק בסכסוך, להבינו ולהתוות לו דרכי פתרון, מתעלמים מהעובדה שהסכסוך איננו בין ישראל לפלשתינים אלא בין ישראל לעולם הערבי שהקבוצה המכונה פלשתינית היא כיום חלק קטן ממנו.⁶ הבעיה האמיתית איננה החלטות משפטיות או פוליטיות מלפני 50, 70 או 100 שנים, או המשך הדיון הישן מנקודת הדיון האחרונה בין רו"מ ישראלי (אולמרט) לאבו מאזן (2009), אלא החלטה עקרונית של הערבים אם ובאילו תנאים הם מוכנים לזנוח פנטזיות מהעבר בתמורה לסיכוי לשנות מהותית את מצבם עד אמצע המאה ה- 21, שכן ישראל לא התנדבה ולא תתנדב גם בעתיד לסכן את ביטחונה ואת מורשתה הלאומית, במחירים נזילים שיציבותם מפוקפקת. החלטת סיפוח, על פניה אולי איננה פופולרית, משום שרבים התרגלו לחשוב במונחים שגויים על הבעיה מקורותיה ודרכי פתרונה. אבל הינה בכיוון הנכון, הרצוי והאפשרי לרוב תושבי האזור, והיא הסיכוי האמיתי היחיד לפריצת דרך, שתלוי דווקא במדינות הערביות ובאינטרסים שלהן ולא בחלק מהפלשתינים או בחיסול "הישות הציונית".

באשר למדיניות האמריקנית, הספקולציות כאן מרובות ואין איש יודע מה יקרה באמת ועד כמה העמדות שמביעים כיום גורמים במפלגה הדמוקרטית, תהיינה ישימות גם אחרי הבחירות ולאור תוצאותיהן. זכיה של טרמפ בבחירות, תבטיח שקט נוסף ל-4 שנים, עם הזדמנות לייצב את המהלך ולקַבע אותו לאורך זמן. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להיות בת ערובה של בית הדין הבינלאומי, ואם יערכו ארה"ב, ישראל ומדינות נוספות שדעתן אינה נוחה מנטייתו של בית הדין להתערב בענייניהן הפנימיים, לנטרל את נטייתו השלילית של ביה"ד, ניתן יהיה להגיע גם כאן לייצוב רציונאלי של המצב.

טיעון מרכזי שנעדר ממאמרו של ד"ר סטלוף, הוא מה תעשה ירדן, שהיא הגורם המעוניין ביותר במהלך הישראלי בגלל השפעותיו עליה. השלמה עם היוזמה הישראלית מצד המדינות הערביות המתונות וסעודיה בראשן, תוביל את ירדן למעורבות עמוקה יותר בהסדר דו-צדדי עם ישראל, שיקיף גם את "הנושא הפלשתיני", שהרי רוב מוחלט של ערביי ארץ ישראל המנדטורית חיים או חיו בשתי מדינות אלה. הפתרון הריאלי יהיה מושתת בצורה כזו או אחרת על אזרחות ירדנית ל"פלשתינים", משולבת בממשל עצמי אזרחי ומקומי לתושבים בחלקים מוגדרים וקבועים (אוטונומיות) של איו"ש, ללא ריבונות טריטוריאלית. חשש ירדני ממהלך כזה מובן, אולם הקמת ממלכת ירדן היא חלק מיצירת הבעיה בשילוב עם התוקפנות הערבית המתמשכת נגד ישראל והסירוב להכיר בזכותה להתקיים כמדינה יהודית וריבונית. לפיכך, מעורבות ערבית ושילוב ירדן בפתרון הוא גם צודק וגם הכרחי ומהווה חלק קריטי בעיצוב הסדר רציונלי, מעשי ובר-קיימא. הסיפוח נחוץ גם בכדי להפסיק את מדיניות בת-היענה של הערבים והתומכים בעוינותם נגד ישראל והעם היהודי.