זיכרונות מרים, "העצים והשבבים"

קיבלתי אתמול את ספרו החדש של הפרופסור אריה אלדד "העצים והשברים", העוסק בימים האחרונים של מחתרת לח"י לקראת הקמת המדינה ובשנתה הראשונה. לא הנחתי אותו מידיי. הוא דוקו-דרמה שוקקת.

על-רקע רומן אהבים עדין, שלא ברור לי אם יש לו יסודות עובדתיים, מספר אלדד (רופא) פרק של היסטוריה דו-צירית: כאשר החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית וערבית בארץ ישראל בנובמבר 1947, התפרקה המחתרת היותר-קיצונית (לא בחלה בטרור אישי בניגוד לאצ"ל בפיקוד מנחם בגין). התברר כי היו בה לוחמי חופש עם השקפות מנוגדות. ממלכות ישראל ועד לקומוניסטים ולכנענים.

בראשה היו שלושה: נתן ילין-מור ("גרא"), שנטה לעבר השמאל וברית המועצות: ד"ר ישראל אלדד ("סמבטיון"), שרצה להמשיך ולהילחם למען הקמת מלכות ישראל; ויצחק שמיר ("מיכאל") שניצב ביניהם.

המריבה הרקיעה שחקים. אדם חף מפשע (אריה יהודה לוי) הוצא להורג מפני שסבר כי המלחמה בבריטים תמה ויש לחבור לארגונים האחרים להדיפת המתקפה הערבית הממשמשת ובאה. פשוט הרגו אותו באישור של ילין-מור.

לח"י התפרק. לוחמיו רצו להצטרף לצה"ל. אבל ילין-מור, שלא אהד את אלדד, שלח אותו לירושלים. היא לא נכללה בשטח ישראל ולפיכך המלחמה עליה התנהלה על-ידי ארגוני המחתרת לצד צה"ל. כאשר המתווך מטעם האו"ם פולקה ברנדוט השוודי העלה הצעה שהייתה בוקעת את ישראל לשניים, ירו בו אנשי לח"י והרגו אותו. זה סיפור דרמטי שהתרחש בספטמבר 1948 בישראל הנתונה זה שלושה חודשים למלחמה בצבאות ערב אשר פלשו לארץ. זה כמובן היה הסוף של לח"י. ממילא הסוף היה בלתי נמנע וטוב שכך.

אריה אלדד הוא בנו של ד"ר ישראל אלדד. אך הספר מביא בהגינות דרמטית גם את עמדות ילין-מור ושמיר שחלקו עליו. ילין-מור הועמד לדין על רצח ברנדוט ושיקר שלא ידע עליו. אלדד חשב שצריך היה לומר את האמת כי שלושתם החליטו להתנקש באיש אשר התנכל למדינת היהודים. שמיר לעג לאלדד שאם כן יצא ויודה ויועמד לדין.

היכרתי את השלושה. פעם שאלתי את שמיר מי משקר - ילין-מור המכחיש כי שלושתם החליטו ב"מרכז לחי" להרוג את ברנדוט או אלדד המודה בכך? הוא לא רצה להשיב, ואני נזקקתי לתשובתו לצורך עבודה סמינריונית שהגשתי לפרופסור ישראל קולת בלימודיי לתואר שני באוניברסיטה העברית. שמיר היסס והביט בי ובחוסר חשק אמר כי האמת על צד אלדד.

הרעות הגדולה הסתיימה במפץ של ברוגז. ילין-מור ואלדד לא דיברו ביניהם יותר מ-30 שנים. אבל ב-1980 כאשר נפטר ילין-מור הלך אלדד להלוויתו ושר את המנון הלח"י מאת אברהם (יאיר) שטרן: "חיילים אלמונים". גם בהלוויות היותר מאוחרות של אלדד ושמיר לא פסחו על השיר. כל אחד בדרכו האמין כי "משורה ישחרר רק המוות". שווה קריאה.