פינת הריחולוגיה

תובנותיי על הריח, הסטיגמה ומה שביניהם. והפעם סטיגמה ריחנית משהו...

היה זה טיול ריחני למוזאון הטבע בבירה. מישהי ריחרחה והפיצה את גלי הריח בסביבה. פסטיבל הריח עבד שם שעות נוספות. והריחנית? היא שמחה להיות אובייקט ריחני. בכיף. פסטיבל ההרחה סביבה חגג. איזה צומי! צומי ריחני! זו הייתה תרומתה הצנועה לאקולוגיה הירוקה...

הדינמיקה של הריח

ועכשיו הַרשו לי להציג את תובנותיי הריחניות בנושא:

הדינמיקה של הריח: פעם אחת זה ריח נטו. מכאן ואילך זו סטיגמה. גם אם הסטיגמה לא מודעת, ולרוב זה כך. הכל מתחיל ממריח עקשני אחד - הרחרחן. הייתי עדה למחזה בלייב.

הסטיגמה מטבעה מזינה את הריח ומעצימה אותו. נוצר מעגל קסמים: הסטיגמה מזינה את הריח, והריח מזין את הסטיגמה וחוזר חלילה.

פעם ריח, תמיד ריח! אם פעם הייתָ אובייקט להרחה - לא תקבל ממנו פְּטור לעולם! כי את הסטיגמה גם אם ירחצו אותה מאה פעם במכונת כביסה, היא תישאר ריחנית לָנֶצח.

אגדת לוח המסמרים

מכירים את אגדת הנער הסורר ולוח המסמרים? ובכן, היֹה היה נער סורר שנהג תמיד להמרות פי אביו ובכך הֵסֵב לו צער רב. כל הדרכים שניסה האב כדי לשפר את התנהגות בנו עלו בתוהו. האב היה ממש אובד עצות.

פעם אחת צץ רעיון מבריק במוחו. הוא תלה לוח מסמרים על הדלת. מייד קרא לבנו המרדן, ואמר לו: רואה אתה לוח זה? בכל פעם שתמרה את פי, ותעשה מעשה נלוז, תנעץ מסמר אחד בלוח. וכך עשה הבן, עד שיום אחד התמלא הלוח במסמרים. התבונן הנער בלוח ונדהם לנוכח מעשיו הרעים. ובליבו גמלה החלטה להייטיב את מעשיו.

מה עשה? בכל פעם שעשה מעשה טוב, הסיר מסמר אחד מהלוח. עד שיום אחד קרה הלא ייאמן: הלוח התרוקן ממסמרים - עדות לתפנית שחלה בהתנהגותו. שמחו הבן ואביו מאוד. אלא מה? החורים שנוצרו בלוח מנעיצת המסמרים, נשארו בעינם והותירו חותם שלילי בהנציחם את המעשים הרעים. הכתם לא נמחה (ביהדות הגישה היא הפוכה: כשאדם חוזר בתשובה, אין זכר לחטאיו, ואפילו עוונותיו נהפכים לזכויות).

כך גם אדם שהדיף פעם אחת ריח לא נעים, הריח הזה ימשיך ללוות אותו תמיד וידבק בו בסביבתו הרחרחנית, שלא תרפה ממנו גם אם יתמרק במור ובאלף בשמים.

מעשה בשועל מצונן

עם כל הכבוד לאסטיניסטים שבינינו, ראוי לשים לב לצורה שבה פסטיבל הריח מתבצע כשאובייקט הריח במוקד, באוויר, ברכב ובכל אשר יפנה.

הכל תלוי בעיני המתבונן. יש מי שרואה רק את הריח. הריח דומיננטי. אבל אפשר גם אחרת. יש מי שמשים עצמו על תקן התתרן הנצחי. לא מריח, לא יודע. בדומה לשועל ה'מצונן' במשל הקלאסי, אשר סירב להריח את ריח פיו של האריה - בראותו את גורל קודמיו הרחרחנים, החמור והזאב שריחרחו וגם שילמו בחייהם, זה על החנופה בפוסקו שהרֵיח ממש ורדים, וזה על החוצפה שפסק נחרצות שהריח רע - ובכך ניצל ממלתעות המוות. כך גם 'התתרן': לא מסוגל להריח ולא שם לב לריח. זאת מתוך ראיית המהות החיובית של האדם, ואולי מרוב אהבה.

עניין של רגישות? לא רק. תלוי על מה מסתכלים. לטנגו, גם לטנגו ריחני, צריך שניים. הריח מעיד לא פחות על אישיות המתבונן, מאשר על האובייקט הריחני - מה הוא רואה בזולת: ריח או אישיות?

ותודה לריחניים שבכם, שבזכותכם נולדה פינה זו.