הסרבנות הפלשתינית לכל הצעת פשרה לא קרבה אותם למדינה. כאשר המדיניות היא או הכל או כלום התוצאה היא כלום. כאשר מדברים על פתרון של שתי מדינות אך מנהלים מערכה בינלאומית לדה-לגיטימציה למדינת ישראל לא מגיעים לשלום. הגיע הזמן לריאל פוליטיק. לנוכח הסרבנות הפלשתינית, המאמצים של אירן להשתלט על המזרח התיכון וההכרה שישראל היא תרומה לשגשוג הניעו שליטים ערביים להעדיף את האינטרס הלאומי שלהם על פני האינטרס הפלשתיני ושינו את המדיניות: ניתוק בין הנורמליזציה לבעיה הפלשתינית.

צדק - למטבע יש 2 צדדים

המנהיגות הפלשתינית מדברת בשם הצדק לפלשתינים ומתעלמת מצדק לישראלים. הם דורשים להכיר בזכות ההגדרה העצמית שלהם כעם אך מסרבים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. הם טוענים שהיהדות היא דת ולדת אין זכות למדינה. זוהי גישה המסלפת את העובדות ההיסטוריות. היהודים הם אחד העמים העתיקים בעולם. אבל, בניגוד לנצרות ולאיסלאם שהן דתות אוניברסאליות, היהדות היא דת לאומית.

החפירות הארכיאולוגיות בחלקים השונים של הארץ מוכיחים את העובדה שפעם חי כאן עם יהודי אבל, המנהיגות הפלשתינית פועלת באונסקו למחוק כל קשר היסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל (הגירסה היהודית: פלשתין - הגירסה הפלשתינית). הם כבר ביטלו את הזיקה של היהודים לקבר רחל, להר-הבית ואפילו לכותל המערבי. צדק איננו ניתן לחלוקה. אם הפלשתינים רוצים להקים מדינה לצד ישראל עליהם להכיר בזכותם של היהודים למדינה ובישראל כמדינת העם היהודי. למותר לציין שישראל חייבת להכיר בזכות ההגדרה העצמית שלהם וממשלות העבודה הכירו בכך בעבר.

סרבנות - סירוב לכל פשרה

היו לפלשתינים מספר לא מבוטל של הזדמנויות להגיע למדינה משלהם. ב-1936/7 הציעה ועדת פיל הבריטית חלוקת הארץ לשתי מדינות. היהודים הסכימו - הם סרבו. ב-1947 האו"ם הכריז על חלוקת הארץ לשתי מדינות. היהודים הסכימו - הם סרבו. ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים יכלו הפלשתינים להציע פתרון של שתי מדינות אבל הם העדיפו את ועידת חרטום ושלושת הלאווים. ב-1993 יזם השמאל הישראלי את ועידת אוסלו שקידמה את הסיכוי להקמת מדינה פלשתינית אבל, בדיעבד, התברר שחתימת ערפאת על הסכם אוסלו היה הונאה. האמנה הפלשתינית שקראה לחיסולה של ישראל לא בוטלה ובמקום התקדמות לשלום באה אינתיפאדה.

ב-2000, בוועידת קמפ דויד נתנו הנשיא קלינטון וראש ממשלת ישראל אהוד ברק הצעת פשרה שלו הייתה זוכה להסכמה הייתה מקדמת הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבל, ערפאת העדיף אינתיפאדה. ב-2008 הציע ראש הממשלה אולמרט מקדימה הצעת פשרה לאבו מאזן. אבו מאזן עצמו הודה בפני כתב "הוושינגטון פוסט" שזו הייתה הצעה טובה יותר מהצעת קמפ דויד אבל הוא לא אמר "כן". גם את הצעת אובמה-קרי ב-2013/4 סיכלו הפלשתינים.

נשיאותו של אובמה, שאהד את הצד הפלשתיני, הייתה ההזדמנות הטובה ביותר להשגת המטרה, אבל, גם היא סוכלה. הכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל עוררה מחאה חריפה למרות שהודגש שהכוונה לירושלים המערבית בלבד. ההנהגה הפלשתינית גם דחתה על הסף את "הצעת המאה" של טראמפ למרות שהוא הדגיש שזהו רק בסיס למו"מ. מתברר שכל הצעה שכללה מדינה פלשתינית לצד ישראל תוך ויתורים נדחתה על הסף.

ריאל פוליטיק

המדיניות של הפלשתינים בשיתוף עם מדינות ערב קבעה ש"אין נורמליזציה ללא פתרון הבעיה הפלשתינית". כך הפכה הבעיה הפלשתינית לאמצעי היחיד להבאת שלום ושגשוג למזרח התיכון. זה היה הניסוח של הצעת סעודיה שכל מדינות ערב היו חתומות עליה.

אבל, לאחרונה, המציאות במזרח התיכון השתנתה. קמה מדינה שיעית החותרת להשתלט על המזרח התיכון - אירן האיסלאמית. המטרה הראשונה היא חיסול ישראל, כביכול למען האינטרס הפלשתיני, אבל העובדות הן שונות: כל עוד ישראל קיימת אירן לא יכולה להשתלט על המזרח התיכון. אירן תומכת בחמאס כדי שילחם נגד ישראל. אירן הקימה את החיזבאללה כדי להשתלט על לבנון ולהיאבק לחיסול ישראל. אירן ניצלה את מלחמת האזרחים בסוריה כדי לנסות להשתלט על סוריה והיא מפעילה גורמים שיעים בעירק כדי להשתלט על עירק. אירן מתערבת בענייני תימן כדי לאגוף את מדינות חצי האי ערב מדרום ומעודדת שיעים במדינות חצי האי ערב להלחם נגד השלטון הסוני.

בקיצור, נוצר מצב שלמדינות ערביות-סוניות יש אינטרסים משותפים עם ישראל נגד אירן. כמו-כן, התברר למדינות ערב שישראל איננה מעוניינת להשתלט על המזרח התיכון והסכמים אתה הם לטובת מדינות המזרח התיכון. כתוצאה מהבנה זו נחתמו הסכמי שלום עם מצרים וירדן והחל שיתוף פעולה רבגווני מתחת לרדאר בין ישראל ומדינות ערביות.

יתר על כן, שליטים ערבים הגיעו למסקנה שהפלשתינים אינם משתפים פעולה עם גורמים בינלאומיים לקידום הסכם עם ישראל והדבר אינו תואם את האינטרסים שלהם. לכן, מספר מדינות החליטו לשנות את הסיסמה. במקום להתנות נורמליזציה בפתרון הבעיה הפלשתינית הם ניתקו את הזיקה בין נורמליזציה ופתרון הבעיה הפלשתינית והמדיניות החדשה היא העדפת האינטרס הלאומי על פני הפלשתיני: "נורמליזציה ללא וטו פלשתיני", אבל, אין ויתור על עזרה לפלשתינים. איחוד האמירויות עצר את תוכנית הסיפוח של נתניהו מה-1 ביולי. וחשוב להזכיר את חלקה של כחול-לבן בעצירת הסיפוח.

לסיום, בישראל היו ממשלות של מפלגת העבודה וקדימה שעשו מאמץ להגיע לפשרה. אבל, הסרבנות הפלשתינית ודחיית כל הצעת פשרה הביאה לשינוי בדעת הקהל בישראל. אזרחי ישראל חדלו להאמין שיש פרטנר לשלום והחברה הישראלית נעה ימינה. הסרבנות הפלשתינית תרמה לא מעט לניצחון הימין בישראל. יש כעת ממשלת אחדות בישראל המורכבת מהליכוד ומכחול-לבן. כחול-לבן מוכנים לפשרות. גם יש עתיד, העבודה ומרץ. בידי ההנהגה הפלשתינית הברירה לחזור לשולחן המו"מ או להמשיך בסרבנות. עד היום הסרבנות לא קידמה את האינטרס הפלשתיני במילימטר לקראת מדינה ולעם הפלשתיני נגרם סבל מיותר. הם יכלו לחיות במדינה משלהם מזה זמן רב.