עוד על הריסת בית מחבל

ד"ר אלישע המלומד, ידידי הטוב, תומך בעמדת הרוב, כב' השופטים מזוז וקרא, שפסקו בתיק בג"ץ 4850/20 שאין להרוס את בית המחבל שהטיל מגג ביתו בלוק בניה כבד שהיה על הגג על ראשו של חייל צעיר, סמ"ר עמית בן יגאל הי"ד, בעת שהחייל מילא את תפקידו ורצח אותו, כנגד דעת היחיד של כב' השופטת וילנר שהציעה לדחות את עתירת משפחת המרצח.

בכל הכבוד איני מסכים עמו, ועמם, וזאת משלל טעמים:

1. החוק השורר ביו"ש משנת 1945 מאפשר הטלת עונש זה. שופטי הרוב אינם מרוצים ממנו אולם הם כפופים לו. החוק אינו בחינת "ירצו יאכלו" אלא ביהמ"ש כפוף לו. רק המחוקק, ולא ביהמ"ש, אמור לשנות את החוק.

2. בכל הכבוד לדעת הרוב, הנה ברגע שיש פסיקה מחייבת של ביהמ"ש העליון, ואפילו הם נמנים כיום בין שופטיו, ההלכה מחייבת גם אותם, וההלכה היא שניתן וראוי להשתמש בעונש זה ללחימה בטרור. איני מתפעל מכך שהשופט מזוז מצטט את עצמו [שהיא תמיד, או לרוב, דעת יחיד בשאלה זו ודומיה]. כך גם הציטוטים מפס"ד שנתן השופט פוגלמן שידוע בכוון פסיקותיו, ולא ארחיב כאן.

3. כאשר מדובר ב"מידתיות העונש" יש לשקול גם זמן ומקום. מדובר בתקופה בה נפגעו לוחמים רבים של צה"ל שמילאו את תפקידם כפוי הטובה בשמירת החוק, הסדר ומניעת טרור, וכל הציבור ביו"ש ידע על קיומו של עונש ההריסה הצפוי. אין מדובר במקרה יחיד, בו ניתן אולי להביא בחשבון שיקולים הומניים [איש לא שקל שיקולים הומניים לגבי החייל שנרצח או סבלם של בני משפחתו ומכריו, ובעיקר לא את סבלם של לוחמים נוספים שירצחו, חלילה, בעתיד, ככל שהענישה על טרור לא תרתיע], אלא בעיצומה של תקופת רצחנות רבה ומכוונת של פיגועי דקירה, דריסה, השלכת אבנים ובלוקים מגגות כאשר "עת לעשות...הפרו תורתך" ואין מנוס מיד קשה.

4. לגבי ההרתעה - כמעט כל מחבל, או מחבל בפוטנציה, קשור לבני משפחתו, ובצד העונש הצפוי לו גופו, עליו לחשוב גם על בני-משפחתו. הריסת הבית גם היא כמובן עונשו של המרצח, גם אם הוא צפוי לבלות שנים ארוכות בכלא. והערת אגב - האם ראוי לו, ולנו, שימתין לשחרורו ואז ישוב לביתו, שבו וממנו ביצע את הרצח [אני מכנה את העבירה בשמה, גם אם מישהו יקרא לה "גרימת מוות"] מי שצריך ראשון לרחם על ילדי המרצח הוא אביהם, שלא ריחם, ולא שופטים האמורים לפסוק לפי החוק וההלכה.

5. תוצאת פס"ד הרוב היא שהמחבל המרצח זוכה לכבוד גדול כגיבור בקהילתו ולמענקים מהרשות הפ', ועתה יתגאה גם בהישגו בביהמ"ש. מה יאמר לחבר מרעיו? צאו והרגו ביהודים, או בחיילים, "אטבח אל יאהוד"!, ביתך יישמר לך בשלמותו עד שובך.

6. אלישע ידידי לא התייחס לאשר כתבתי על זאת שבכל ענישה יש פגיעה במשפחת הנדון ובסובביו. הם מאבדים את המפרנס הראשי, ובמקרה של קנס - אובד ההון המשפחתי או חלקו. הבה ואמתח עוד את גישתי, לתחום המשפט האזרחי: אם שוכר אינו משלם שכר-דירה ומפונה מהמושכר - מפונים עמו בני משפחתו וילדיו הקטנים, אם אנו חסים על ילדי המחבל [ואני מודע וקצת כואב את אומללותם, למרות רצחנותו של אביהם] קל וחומר שבשל חסרון כיס, או הפסדי הימורים או כשלון עסקה מסחרית של אבי המשפחה נרחם על ילדיו ונמנע את הפינוי, או את מכר בית המשפחה או עיקול כספיה, לפי הענין, ואין לדבר סוף [אנו כבר בכוון - היום כבר כה קל להשתחרר מחובות בפש"ר ו"מחיקת חובות" שפגעו ויפגעו קשות במשק].

7. כב' השופט מזוז הזכיר את הפגיעה בזכות הקניין, ובכן, לילדי המרצח אין כל זכות קניין בבית שבנה אביהם כל עוד הוא חי והם טרם ירשו את עזבונו. לפי הפסיקה הזו, ישב המרצח בכלא ויוכל עוד בחייו לחלק את רכושו כמתנות לילדיו ולמקורביו.