משבר הקורונה כמודל מחשבתי

אירוע הקורונה הוא משבר לאומי¹ שמתאפיין במספר משתנים בולטים שעיצבו את התפתחותו הקהילתית והשפעותיו החברתית-כלכליות: - מאפיינים ישירים: התפשטות מהירה, ידע חלקי לגבי תכונות הנגיף ומקורותיו, העדר תרופה או חיסון, קטלניות סלקטיבית עם פגיעות גבוהה בגילים מעל 65 ובאנשים בעלי לקויות בריאות קודמות. מאפייני רקע: משבר מורכב עם זיקה לתפקודם של שלושה "וחצי" משרדים ממשלתיים, חולשה יחסית של מערכת הבריאות בישראל, יסודות מקומיים ובינלאומיים משולבים ובעלי השפעה חזקה, משבר פוליטי מתמשך וחוסר ניסיון במערכות האזרחיות בניהול משברים לאומיים משולבים.

הואיל והאירוע קשור בבריאות הציבור וכרוך בסכנות חיים, נקבע אינסטינקטיבית משרד הבריאות כמשרד "המוביל" את ניהול האירוע. אין ספק שמבחינה רפואית, זו החלטה מתבקשת, אולם האירוע המוכלל איננו רק ואפילו לא בעיקר אירוע רפואי. תוך שבועיים-שלושה התברר שמדובר באירוע לאומי כולל, עם השלכות נכרות על הקשרים עם מדינות רבות בעולם. בערך באותו זמן וגם זאת בתהליך מהיר למדי, התברר שזהו משבר משולב משום שלא ניתן לקיים בו הפרדת משתנים ברורה וניהול ניפרד ועצמאי בזירה "הפרטית" של כל משתנה.

התגובה האינסטינקטיבית של הממשלה ושל ראש הממשלה, שהבין מוקדם מאוד שמדובר במשבר מוכלל ומורכב, הייתה ליטול על עצמו ועל הממשלה את האחריות לצעדי החירום שהיו קשורים בהשגת ציוד, תרופות וחומרים מתכלים הדרושים לבדיקות וטיפולים. כבר בתחילת המשבר הסתבר "שמודיעין הדבקה" הוא נתון קריטי לעיצוב אסטרטגיית בלימה וצמצום ההדבקה, ובה בעת הסתבר שהיגע וכוח האדם הדרושים ליצירת מנגנון זה, אינם מצויים במערכת הבריאות, שהתחילה את המרוץ נגד הפנדמיה, ברגל שמאל - מחסור בציוד, מתקנים, כוח אדם, ידע וניסיון קודם. מבחינת עבודת המטה, נפל הנטל על משרד הבריאות וצוות המומחים המצומצם שבו. התוצאה של אי-המוכנות ההתחלתית הייתה עומס אדיר על הצוות ועל בתי החולים, כשהכול מתפקדים תחת לחץ ובחוסר אמצעים. מאחר שהאירוע הפך במהירות רבה למשבר עולמי, הביקוש לציוד ותרופות הפך גם הוא כזה, ומדינות יצרניות צמצמו את הייצוא והכבידו עוד יותר על הערכות בתנאי התחלה חסרים. עד מהרה התברר שגם בתחומי התרופות - חיסונים וטיפולים שוטפים, מצב החוסרים דומה. כ"כ מחקרי התרופות והחיסונים נמצאים בשלבים מוקדמים למדי, ועד לשחרור תרופות מורשות לשימוש חופשי, יידרשו בין שנה לשנה וחצי, משמע - התמשכות המשבר על פני תקופה ארוכה.

תמונת מצב דומה השתררה בכל המוסדות השותפים למאמץ הלאומי הכולל. ומנגד התברר שנגיף הקורונה אגרסיבי יותר מקודמיו בני אותה משפחה, ובאין חיסון או הפרדה בין האזרחים, קצב ההדבקה עולה במהירות. באין מערכת מודיעין נתונים אמינה ושלימה, גם אין בידי הצוות המפקח במשרד הבריאות מידע חיוני לקבלת החלטות מושכלות. כתוצאה מכך הוחלט להטיל סגר כללי על המשק וכך לנסות לעצור את התפשטות המגיפה. החשש היה מרוויה בבתי החולים, שלא תאפשר לקלוט חולים קשים החייבים בטיפולי הנשמה וטיפולים אחרים מורכבים, וגידול בלתי נשלט במספר הקורבנות. ואכן בתחילת מרס 2020 הוטל על המשק סגר של קרוב לשלושה שבועות, ששיתק חלקים נכרים מהמשק, במיוחד במגזר העצמאיים, תעשיות התיירות והנסיעות ופעילויות המחייבות שהייה במקומות סגורים בקהלים גדולים.

מכאן מתחיל אי-סדר לאומי שנמשך קרוב לששה חודשים, וכולל: אובדן שליטה על קצב ההדבקה, על מוקדי ההדבקה וקצב התפשטותם, על הפעילות הכלכלית במשק, על התנהלות הציבור שבאין הוראות ברורות איבד אמון בהוראות הממשלתיות ועל התנהלות הלימודים במוסדות הלימוד. לכשנוכח הציבור שמחלקי ההוראות עצמם אינם מקפידים על דוגמה אישית, "התמרד" וחדל לציית להוראות הזהירות. התוצאות הכוללות של התפתחות זו היו שמדינת ישראל שהתחילה את המשבר עם מספר זעום של חולים, חולים קשה ומתים לכל 100 אלף נפש, הגיעה אחרי הסגר במהירות יחסית לאחד המקומות הראשונים בעולם בכל הנתונים השליליים הללו. כיום עולה מספר הנדבקים על 110,000 נפש, רבים אומנם החלימו אולם בין המחלימים מצויים לא מעטים שסובלים מתופעות לוואי בלתי-סימפתיות ומתמשכות. הנזק הכלכלי מתקרב ל-100 מיליארד ₪ ועדיין נמצא בקו עליה. מספר הנפטרים עולה ל-900², (כשבגל הראשון היו מעט יותר מ-100).

בכל אירוע מורכב תהיה אחת מבעיות השליטה המרכזיות, שמירת הסדר הציבורי. על כך אחראית משטרת ישראל ועליה לפעול לאכיפת החוק בהתאם לחקיקה הקיימת. שעת חירום מחייבת הקפדת יתר על עניין זה בגלל "נזילות המצב" והאפשרות שתנוצל לרעה. יש לעדכן את התקנות כך שיכללו גם משמעויות כלכליות של שעת החירום וגם משמעויות תפעוליות. הכרזת שעת חירום נתונה בידי הממשלה. אישורה ברוב על-ידי הכנסת, חייבת לחסנה מפני התערבות משפטית לפרק זמן קצוב, שגם הוא יקבע הכנסת.

לאי-הוודאות ואי-המוכנות הלאומית לאירוע הקורונה, התלוותה להוותנו אי-יציבות פוליטית שמקורה במסע מתמשך של האופוזיציה לשלטון הליכוד בראשות נתניהו ולשינוי המצב כמעט בכל דרך אפשרית. במסע זה, שהפך אישי נגד נתניהו, חווינו שלוש מערכות בחירות רצופות בזו אחר זו במשך כשנה אחת, שגם בהן לא הושגה הכרעה פוליטית ברורה. ערב ההתוועדות להקמת קואליציה וממשלה אחרי מחזור הבחירות השלישי והאחרון במרץ ש"ז, התוודענו כולנו למשבר הקורונה. האיום הכמוס בפנדמיה, לצד מספר חששות כבדים של גוש השמאל מפני הישגים של הימין שיקבעו מצב חדש במדינה, הוביל חלקים מהאופוזיציה לממשלת חירום לאומית - ממשלת נתניהו גנץ. ממשלה זו הוקמה תחת הסיסמה של מאבק משותף בקורונה, אולם למעשה נבעה הצטרפות כחול-לבן לקואליציה מחשש מפני סבוב בחירות רביעי, כשעל הפרק עומדות השאלות הקריטיות הבאות: תוכנית השלום של טראמפ, ובה סיפוח של 30% לפחות משטח איו"ש לישראל, יחד עם כל ההתיישבות היהודית באזור, ולרבות בעת הירדן - סיום סופי לרעיון "שתי המדינות" שעליו שם השמאל את יהבו הפוליטי בזירה הבינלאומית והפנימית כאחת. שינויים מרחיקי לכת במבנה והגדרת התפקידים של מערכות אכיפת החוק בישראל. תיקוני חקיקה, ברמה של חוקי-יסוד, שיסדירו את הפרדת הרשויות בין שלוש הרשויות בדמוקרטיה הישראלית, כשהכנסת מקבלת חיזוק כמוסד המחוקק הבלעדי במדינה. שינויים במבנה השלטון המקומי והשלטון המרכזי ויחסי הגומלין ביניהם. הסדרים מדיניים עם מדינות מוסלמיות באזור לרבות הסכמי שלום ונורמליזציה. משפט נתניהו. סדר חדש ביחסי מדינת ישראל עם יהדות התפוצות, במיוחד יהדות ארה"ב. המשך פיתוח הקשרים עם ברית מזרח הים התיכון. באין תוכנית שלום, המגמה המסתמנת היא סיפוח איו"ש והקמת אוטונומיה-(יות) פלשתינית(ות) באיו"ש. מלבד תסכול האופוזיציה מכישלונות חוזרים ונשנים שלה מול הקואליציה במערכת בחירות אחרי מערכת בחירות במשך כ-12 שנים, מימוש שינויים אלה או רובם, אמור להביא למהפך פנימי וחיצוני במעמדה של ישראל ובאורחות חיינו כאן. עבור האופוזיציה בעלת האוריינטציה של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, זו עשויה להיות מפולת פוליטית-אידאולוגית אדירה.

חרף ההצהרות המנמקות את הקמת ממשלת החירום בצורך להירתם למאבק בקורונה, לא פסק גם המאבק הפוליטי בעת המו"מ על הקמת הממשלה ולאחריו, בניסיון של כל אחד מהשותפים למשוך את העגלה המקרטעת לכיוון הרצוי לו. מאבקים מתמשכים אלה פגמו ללא ספק ביעילות ההיערכות למאבק בקורה והמימוש של צעדי הממשלה בפועל. אחת הפגיעות החמורות היא המשך ההתגודדויות ההמוניות בחופי הים, באירועי שימחה המוניים, במפגני תפילות ובהפגנות הפוליטיות נגד ראש הממשלה ונגד מתנגדיו. בתקופה זו גילו רוב הפוליטיקאים והמנהיגים כביכול חוסר אחריות, חוסר התחשבות בצרכי הציבור וחוסר רגישות לאחריותם בעיתות משבר, לנהוג באחריות ולתת דוגמה אישית. אי-אפשר להשתחרר מתחושה שמתנגדי ראש הממשלה ביקשו למצות את חוסר הניסיון וחולשת עמדת הכניסה הלאומית למאבק בקורונה, לשם הוכחת כשלי הממשלה וראש הממשלה כחלק מהמערכה הפוליטית הכוללת נגדו, כשהנזקים לציבור ולמשק המדינה נדחקים לפינה. כך היה בהפגנות הרבות בירושלים ובת"א, במאבקי החרדים לאפשר תפילות המונים, כאילו לא הם אחראים לחלק מהאחוז הגבוה של הנדבקים, לנסיעה ההיסטרית לאומן ועוד. באותה מידה קשה להשתחרר מתחושה שהתעקשות ראש הממשלה נגד שילוב פיקוד העורף ביצירת המנגנון לאיתור וחיסול שרשרות ההדבקה, נבעה מחוסר רצון להעביר "חלקי שליטה" בנושא למשרד הביטחון בו "מככב" גנץ; הביזיון הוא של כולם, אבל גם של מי שנסחפו אחרי מליצי האי-יושר שהוליכו אותם באף נגד האינטרסים שלהם עצמם. שלושת או ארבעת החודשים האחרונים הם זמן שמבוזבז רובו ככולו במאבקי סרק. ישראל מכירה כיום היטב את משבר הקורונה והשלכותיו העיקריות. לאחר שהבינה את הצורך במינוי פרויקטור מקצועי מתכלל לניהול מסונכרן של ההתמודדות הרפואית מול המגיפה, עליה למנות קצין פרויקט תפעולי לשיקום המשק. קצין פרויקט זה צריך להיות ממוקם במשרד ראש הממשלה ומשם לנהל את הפעולות, תוך שימוש מירבי בגורמי השטח לצורך הביצוע בפועל.
ניסיון הקורונה עד כה מלמד, שכל משבר מוכלל יהיה מורכב משלושה גורמים ושלושה רבדים: הגורמים הם: מתכלל הידע המקצועי, מתכנן, מתאם ומתפעל את היישום בשטח והרשות הלאומית המנהלת את האירוע ומפקחת על המבצעים ברמה הממשלתית. בתחומי הביטחון הלאומי, באירועים גדולים, במגזר האזרחי, צה"ל הוא הגורם המקצועי, פיקוד העורף הוא מתפעל היישום בשטח והקבינט הוא גורם-העל הממשלתי. הסדר זה התקבע כבר במשך שנים רבות, עבר שינויים, תיקונים והתאמות והדרך לניהולו והפעלתו במקרה של משבר חדש מוכרת וידועה. תתכננה התאמות אד-הוק נוספות, אולם המסגרת ברורה. ברורה גם הדרך בה צריך לפעול פיקוד העורף כמתכלל הצבאי מול הרשויות המקומיות, והשאלה הגדולה שלטעמי נותרה עדיין פתוחה, היא האם זקוקה מדינת-ישראל ליותר מ-270 רשויות מקומיות מסוגים שונים, בכדי לנהל ביעילות את העורף האזרחי - ברגיעה או תחת איום צבאי כזה או אחר.³ משבר הקורונה מצביע על כך, שיעילות המבנה האזרחי להתמודדות תחת משבר צבאי או אזרחי דומים. המשבר, ההיערכות תוך כדי תנועה, בזבוז הזמן והכספים והגדלת שיעור הנזקים המיותרים כתוצאה מחוסר ניסיון, ארגון לקוי, חוסר משאבים ואיטיות התגובות, מלמדים, שאירוע זה חייב לשמש מקרה בוחן ומודל-היערכות לניהול של משברים אזרחיים מוכללים.⁴
במשבר הקורונה משמש פיקוד העורף כמאגר ידע, אמצעים וכוח-אדם לתמיכה בפעילות הגורם המתכלל המקצועי לטיפול במשבר ולמשרד הממשלתי הממונה על מוקד הידע הלאומי. ההחלטה על השימוש בפיקוד העורף, בהתעלם משיקולים פוליטיים שפעלו כאן הרבה מעבר לצורך האמיתי והרצוי לציבור, נבעה ממציאות שלילית - כיום אין במערך האזרחי שום גורם שיכול לבוא במקום פיקוד העורף; לטעמי, זהו מחדל לאומי.

במשבר שעשוי לפקוד את העורף בחירום (שיתחיל בתחום הצבאי ו"יתגלגל" לתחום האזרחי, או להפך), כאשר מספר תושבי המדינה מתקרב במהירות ל-10 מיליון!! - חייבים לבנות יכולת אזרחית לטיפול במשברים, כאשר הזרועות האזרחית והצבאית משלימות (רזרבה אסטרטגית) זו את זו במשברים משולבים או חמורים במיוחד. ברור שארגון נכון, אמצעים מתאימים וניסיון מצטבר, לרבות בתחום ניהול המשברים, הינם נכסים קריטיים לשם מתן תגובה מהירה ואפקטיבית; ומשבר הקורונה הוכיח זאת היטב. תחילתו של משבר עשויה להיות מטעה, כשהיא נתפסת כאירוע קל יחסית וקצר מועד; אולם, עד מהרה מסתבר שההפך הוא הנכון. הזמן היקר ההולך לאיבוד בשגיאות הערכה מסוג זה, גורם למדינה ולאזרחיה לשלם מחיר יקר ומיותר על "החפיפניקיות" בניהול המוקדם. כלל קריטי בניהול משבר לאומי חייב להיות שמשנקבע "מתכלל מוביל", הוראותיו הן בחזקת הוראות שעת חירום וכל המערכת הציבורית מיישרת קו עם החלטותיו, אלא אם שונו ע"י קבינט האירוע.⁵ באותה מידה יש לצמצם את "חינגות" התקשורת בעימותים יזומים של מומחים מטעם התקשורת שתפקידם לאתגר את "המתכלל" המוביל, את מנהלי האירוע ואת הציבור עצמו - מעין מערכת ליצירת עניין מלאכותי, שיש בו רווח ל"רייטינג" והפסד לציבור. בעשותם כן הם מגדילים את הבלבול, אי-הוודאות וחוסר הביטחון הציבורי ומחבלים בניהול המשבר. פרסום הוראות מקצועיות לציבור - רק בסמכות המתכלל.

שעת החירום איננה העת לדיונים תאורטיים וקונספטואליים, את אלה יש לערוך ברגיעה ומבעוד זמן. בשעת חירום נדרש מענה אפקטיבי שמסייע לנפגעים, ממזער נזקים, משכנע את הציבור שהממשלה וזרועות הביצוע שלה יודעים בפני מה הם עומדים. כך תופס הציבור את הממשלה כשותפה ולא כמי ש"דגה" במים עכורים הישגים פוליטיים על גבו, קטנות חרדותיו, גדל האמון ברשויות השלטון ומשתפר שיתוף הפעולה בין הממשל לאזרחים. משבר הקורונה הוכיח עד כמה חשובים שיקולים אלה בשליטת הממשלה על מעשי האזרחים, מבלי שיהיה צורך באכיפה אסרטיבית, קשה ופוגענית.