"אך ראשינו לא יישח" - סיפורו של יוחנן זריז

לאחרונה יצא לאור ספור חייו של יוחנן זריז (במתכונת אלבומית), המכיל 188 עמודים ונערך בידי ע' סבנטיצקי ובהוצאת "אירה כהן - כתיבת סיפורי חיים וספרי הנצחה". הספר כולל הקדמה, 17 פרקים, אפילוג וקטע סיום שנכתב בידי בניו של זריז. הספר פותח "בהמנון הפלמ"ח" של זרובבל גלעד ומסיים בקטע משיר "הרעות" של חיים גורי, ומעיד כי חווית הפלמ"ח היא החוויה המרכזית בחייו של זריז ועל כך הוא כתב רבות.

הספר כולל תמונות בשחור לבן על נוף ארץ מולדת הוריו, על נעוריו, טיולים ואימונים בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות וכן צילומי צבע של ביתו, משאבי שדה, של משפחתו וחבריו. כהרגלנו, לא נוכל לפרט את תוכן הספר אלא ניגע בפרקים הקשורים בנגב (כולל סיפורים מאזורים שנכללו בהגדרה של נגב) והכל מזווית ראייתו של זריז, כחייל וכמפקד. אנו מזכירים לקוראנו כי אין זה מחקר היסטורי אלא אוסף של סיפורים וחוויות מנקודת מבטו של זריז כמגויס עד תום למשימות הדור.

נפסח על הפרקים הראשונים על ילדותו בתל אביב וכך גם על שנות הנעורים בבית הספר התיכון ובתנועת "הנוער העובד" ונציץ בפרק שכותרתו: שנותיי הראשונות בפלמ"ח (1942 - 1943). שני הבנים הבכורים בקיבוץ גבעת השלושה התגייסו לפלמ"ח וזריז, שעבר כבר קורס מ"כים בגדנ"ע, סומן כמיועד לפיקוד. הוא נשאב לפעילות הפלמ"ח שכללה ניווטים, ואימונים, עד לגיוסו לפלוגה ג' בשנת 1942.

תחילה עבד והתאמן "באלונים" ולאחר מכן בשנת 1943 עבר לקיבוץ חניתה. זריז שהה שם שנה וזכורה לו החוויה שבעת מסע למלכיה המחלקה נעצרה על-ידי הבריטים ונאסרה לכמה שעות במשטרת צפת. באותה שנה אף ביקר בחרמון, הועבר לקיבוץ הזורע למחלקת הסיירים בפיקודו של שאול יפה (אחיו הצעיר של אורי יפה) ואף זכה לצפות בהופעתה של ח' רובינא בפני החיילים בערב מרגש.

זריז נבחר להיכלל בחוליה שירדה להכין את מסע הפלוגה למצדה וים המלח. וכך במסע רגלי, ירדו הוא וחבריו משכם לכיוון הירדן ולתוואי נחל פרעה. מחשש התקלות עם הבריטים הרבו בהליכה בלילה והסתתרות ביום. החוליה טיפסה על הסרטבה, יריחו, עברה ליד המנזר החצוב בסלע והגיעה לבית הערבה. מבית הערבה, בלא להיכנס לשום יישוב או שבט בסביבה, הלכו לאורך ים המלח שאז נשק עדיין להרים.

בתום חמישה ימי הליכה הגיעה גם הפלוגה והתכנסה למרגלות המצדה. הטיפוס לפסגה היה קשה אף לסיירים מיומנים ובהגיעם למעלה, לאחר מסדר וטקס הולם, דיבר בפניהם אורי יפה על מקומו של ההר בהיסטוריה היהודית. לדברי זריז "...ישבנו והקשבנו בדממה ובעיניים נוצצות. עמדה אווירה של קדושה".

לאורך המסע לא התרחצו, מיעטו לאכול וישנו תחת כיפת השמיים. הרחצה במעיינות עין-גדי בתום קטע מהמסע הייתה עבורם - גן עדן. לאחר מכן עברו אימוני ירי בסדום ואף קיבלו יעד חדש - מסע רגלי לרביבים שהוקמה ב-1943. ברביבים נפגשו ששת פלוגות הפלמ"ח, שכולן באו מכיוון שונה, ושכולן עברו אימוני ירי בסדום (הנשק הוברח עבור הפלמ"ח במשאיות מעבר הירדן).

בשנת 1944 מתמנה זריז למפקד מחלקה לאחר שעבר קורס בן חודשיים בג'וערה. באותן שנים התלבט זריז האם להתגייס לבריגדה או להישאר בפלמ"ח ולבנות את צבאה של "המדינה שבדרך". תפקידו הבא, מפקד מחלקה בדגניה א', שהורכבה מצעירים תל אביביים וירושלמיים, ביניהם משכילים שעלו אחר כך לגדולה כמו יחיאל מדמוני ויהודה באואר.

לאחר שנה, סירבה המחלקה להתפזר והועברה לקיבוץ חצרים יחד עם המפקד זריז אולם גם שם, בשל מחסור במים ובעבודה, רובם עזבו וחזרו לבתיהם. בעמודים הבאים מספר זריז על הפל-ים, מחלקת הטיס שהתגבשה בניווטים במדבריות הנגב ואף החדירה ציוד צילום למטוסים ולדאונים, עובדה שנתנה למפקדת ההגנה תמונה נכונה על הכפרים ובסיסי האויב בדרום.

זריז הוצב כמפקדה של המחלקה הערבית (למרות של ידע ערבית כלל) שנשלחה לאלונים ולאחר מכן לעין-החורש וליגור. המורה והמדריך לערבית היה שמעון סומך, יוצא עירק, שפתח את העולם הערבי ותרבותו בפני הצעירים. כעבור זמן מה מונה כסמ"פ של פלוגה ז' ולבסוף היה למ"פ והועבר לשרונה כדי לסייע בהקמת המטה של הגדוד הרביעי.

בסיפור על הנחתת מטוס הנשק מצ'כיה ניתן להבין את השסע האידאולוגי שהיה קיים גם בפלמ"ח בין מפ"ם למפא"י. על זריז הוטל לקלוט את המטוס הצ'כי והיה עליו לתאם זאת עם מפקדת גבעתי. במפקדה היה המח"ט שמעון אבידן, קצין החינוך וההסברה אבא קובנר וקצין אג"ם פולי. זריז הבין שגבעתי תסכים לשתף פעולה רק אם תזכה לנתח נשק גדול שיורד מהמטוס ושידרה לזריז אי-נכונות לבצע את הוראתו.

הוא מיהר לתל אביב חזרה, דיבר עם קצין המבצעים הארצי יגאל ידין ועל כך וננזף. מהסיפור עולה (לטענת זריז) כי סירובו של המח"ט אבידן לקבל פקודה מקצין זוטר שאינו איש מפ"ם, הייתה על-רקע פוליטי (התנגדות לבן-גוריון וקציניו המועדפים יוצאי הצבא הבריטי) ולא על-רקע מקצועי.

"בליל הגשרים" מונה זריז לפקד על פיצוץ גשר דמיה, בסמוך לשכם. על-אף שגאוגרפית חורג סיפורון זה מענייננו בנגב, ראוי שנספרו ודרכו נלמד על האיש ועל שיטות ההתנגדות שהונהגו בידי "תנועת המרי העברי", איחוד של כל המחתרות. בסיור מוקדם גילו זריז וחייליו שבגבעה סמוכה לגשר, נחפר מוצב בריטי קטן בו שהו שני חיילים שמתפקידם לשמור על הגשר אך הללו היו עסוקים בענייניהם.

מטרת פיצוץ הגשר הייתה לנתק את המעבר לירדן ושעת הפיצוץ נקבעה לחצות יחד עם פיצוץ כל הגשרים. המשימה הייתה להגיע לגשר בלא להתגלות ולצורך כך נבחר סיפור כיסוי: מלפנים נסעה מונית בה ישב זוג שנסע לכאורה "לטיול תיירותי" לבית הערבה ומאחוריה משאית עם עשרים חיילים המחופשים לטכנאים יחד עם חומר הנפץ שהוטמן בדוד של מכונת הכביסה שנשלחה לכאורה "לבית הערבה" במקום זו המקולקלת.

החיילים אמורים היו לשאת את חומר הנפץ מאזור החניה אל הגשר. לאחר הליכת חלק מהכוח בחשיכה נפגשו כולם בצומת והחלו לרדת לכיוון הגשר. הבריטים לא שמו לב כלל לתנועה והחבלן עשה עבודה מהירה ויעילה וחיבר את חומר הנפץ סביב לגשר מתוך כוונה שלאחר הפעלת המטען, שתי הגדות ינותקו לחלוטין. במקום הופיע לפתע ערבי שנקשר והוסתר עד לסיום הפעולה. פטרול בריטי שעבר בדרכו לבית שאן ראה את המכוניות העומדת סמוך לגשר ורשם את מספר המשאית (בשגיאה) ואת מספר המונית והמשיך בדרכו.

זריז החליט כי אומנם הוחלט על המלטות במקרה של חשיפה לכיוון רמת רחל, (שני ימי הליכה) ובחר לנסוע חזרה באותה דרך שהגיעו לכיוון בית שאן. הפטרול הבריטי לא הגיע שנית והם עזבו את הרכבים וצעדו בחשיכה כמה קילומטרים לקיבוץ מסילות שלא היה מודע לפעולה ושומרי הקיבוץ כמעט שירו על חיילי זריז. בבוקר, לאחר שנחו מעט יצאו רגלית לבסיסם בקיבוץ שריד.

הגשר לא התפוצץ עקב תקלה טכנית ולמחרת חבלן בריטי שנשלח לבדוק מדוע לא פוצץ גשר דמיה, הפעיל בטעות את המטען ופוצץ את הגשר. החבלן הבריטי נהרג במקום והערבי הקשור נפצע. המונית הוסתרה בשדות החיטה של בית השיטה ועבור נהג המונית החדרתי הופקה תעודת זהות מזויפת. הוא הועבר לקיבוץ אשדות יעקב ומטה הפלמ"ח דאג למשפחתו ולפרנסתה.

לאחר שנה של התמקחות עם הבריטים סוכם שההגנה תמסור את המונית לבריטים בגן שמואל כדי שהם יציגו "ניצחון" כלפי הערבים והממשלה בלונדון ואילו הם יוותרו על תפיסת הנהג ואכן כך היה והנהג שב לחדרה לשגרת חייו. כזכור, הבריטים הגיבו לאחר ליל הגשרים בפעולה נרחבת שכונתה "השבת השחורה". בנובמבר 1947 הוכרז על מדינה יהודית ונפתחה תקופה חדשה בחייו של זריז.

במהלך המלחמה מונה זריז למג"ד 122 בחטיבת כרמלי. בהמשך, הוא קיבל בהפתעת מה את המינוי החדש - מפקד גדוד 7 בחטיבת הנגב. נוצר קושי עקב המצור להגיע מירושלים לנגב ולכן תפס "טרמפ" עם המשוריין שהביא את יגאל אלון לקריית ענבים והחזירו לשפלה.

אזור זה היה באחריות מח"ט גבעתי, שמעון אבידן. זריז החל לנוע לעבר השטחים בנגב עליהם פיקד מח"ט נחום שריג חבר בית השיטה. גדוד 7 הורכב מטירונים, מחברי הכשרות של השומר הצעיר, ומבודדים שהצטרפו לגדוד. הבסיס לגדוד נקבע ליד קיבוץ רוחמה אולם המצרים הקימו עמדות באזור ולכן ניתן היה להגיע לרוחמה רק דרך נגבה. זריז ניצל את הזמן עד פרוץ הקרבות והחל לאמן את חייליו ברמה הכיתתית.

עם פרוץ הקרבות קיבל זריז הוראה לספח את גדודו לגבעתי כדי לסייע בקרבות נגד המצרים על-אף שחייליו היו טירונים ולא הספיקו להתאמן דיים. לגדוד צופרו חיילים מיחידת "אריות הנגב" (כנראה חיות הנגב) שסייעו בפינוי ילדים ונשים מהיישובים. יחידה מגדודו יחד עם חיילי גבעתי ופלוגה של אצ"ל אומנו לקראת כיבושו מחדש של גשר "עד הלום" מידי המצרים.

זריז עמד בפני בעיה מוסרית כאשר חברי ניצנים טענו בפניו כי הצבא מפקיר אותם והם ילחמו ללא נשק נגד המצרים. תשובת זריז הייתה: "אינני מפר פקודות, וכי זו הפקודה שקיבלו אנשיי - להילחם בגזרת "גשר עד הלום". זריז העדיף את הנאמנות לצבא מאשר נאמנות למגזר יישובי מסוים.

בעת הניסיון לכיבוש הגשר, נפלה טעות בניווט ולמחרת בלילה, בעת ששבו כוחותיו של זריז, נפתחה עליהם אש תופת מצרית ורבים נפלו שם. חוסר ניסיונם של הטירונים הביא לכך כי זריז החליט לסגת מהגשר אליו הגיעו במאמצים רבים והחיילים ברחו תחת אש מצרית כבדה. כיוון הנסיגה היה ניצנים ופצועים והרוגים נותרו בחולות.

היחידה איבדה בפעולה זו 15 חיילים והחשש בקיבוץ ניצנים מפני התקפה מצרית התחזק. זריז קיבל הוראה להוציא עוד באותו ערב את חייליו מניצנים ולהתפרס על הגבעות הסמוכות. לוחמי ניצנים התחננו בפניו כי הם יוותרו ללא נשק. זריז הזדהה עם זעקותיהם-תחינותיהם אך ביצע את הפקודה כלשונה. למחרת נכבשה ניצנים בקרב הירואי. לוחמיה ספגו גינוי מקצין התרבות של גבעתי אבא קובנר שהאשימם בכניעה ללא קרב והעדיפו את השבי.

השמועה על שהתחולל בניצנים פגעה במורל הלאומי וקובנר התנצל ברבות השנים בפני הקיבוץ (לא כך נהג אבידן). אבידן נפגע מכך שהואשם על-ידי חברי ניצנים כי חילק נשק לקיבוצי השומר הצעיר וזנח אותם. זריז קובע לאחר ששוחח על כך עם אבידן כי אין יסוד לטענה והתנועות הקיבוציות, כל אחת מהן רכשה מהצבא נשק וחילקה לקיבוציה ולאבידן לא הייתה כל מעורבות בעניין.

בהמשך מספר זריז על הניסיון לכיבוש עירק סווידן כאשר הוטל עליו לפקד על יחידת תותחים קלים שלא הצליחה לגרום נזק ממשי למשטרה, התגלתה ונאלצה לסגת. יחידת התותחנים נשלחה לרוחמה להתארגנות ובדרך הופצצה בידי מטוסים מצריים ונפלו ונפצעו חיילים רבים.

עד להפוגה הספיק הגדוד לחנות באזור דורות שם לא צלח רעיון תרומת החיילים לבציר הענבים ולקטיף במטעי הקיבוץ משום "הסחיבות" שביצעו החיילים עבור גדודים אחרים "והייקים" מדורות לא הסכימו להמשך השיתוף פעולה עם הפלמ"ח. לאחר ההפוגה הוצב זריז בקריית ענבים כמפקד הגדוד הרביעי.

פירוק הפלמ"ח ופיטוריו של זריז מהצבא הותירו בו צלקת עמוקה. באוקטובר 1949 הוא השתתף למרות האיסור בכנס הפלמ"ח (שפורק) בתל אביב בדרגת רב סרן וזומן לאחר מכן לשיחת בירור אצל הרמטכ"ל יעקוב דורי. התפתחה שיחה קשה בין השניים (לאחר שדורי הטיח בו שהוא הפר פקודה מפורשת שלא להשתתף בכנס) וזריז אמר כי לא מצא כל הגיון באיסור השתתפות בכנס לוחמים ותיקים.

הוא הסביר לדורי שהפלמ"ח הוא חלק מהמהות שלו מאז שהיה בן 16 ומכאן נובע יחסו העמוק לארגון. אין כאן לדברי זריז שום דבר פוליטי אלא על בסיס חברות עם לוחמים מהפלמ"ח. לשאלת דורי האם ינהג באופן זה (הפרת פקודה) במקרה דומה בעתיד וזריז ענה בחיוב ובאומץ דבר שגרם לאחר כמה ימים (ב-27 באוקטובר 1949) להתקבלות מכתב בו הודיע לו הרמטכ"ל על פיטוריו מצה"ל.

נוסח המכתב פגע מאוד בזריז ובעיקר כאב לו שכל תרומתו הענקית לפלמ"ח ולהגנה ולצה"ל לא הוזכרה ולו אף במילה. גם פנייתו ליגאל ידין שהחליף את דורי לקיום משפט בו יוכל זריז להגן על עמדתו לא התקבלה והוא לא הוחזר לצה"ל. 9 שנים לאחר פיטוריו, נכנס משה דיין לתפקיד הרמטכ"ל והחזיר את זריז לתפקיד מג"ד והוא הספיק להשתתף במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. בספר הובאו מכתביו "הזועקים מכאב" של זריז שנתקלו בחומה צבאית-פוליטית אטומה.

בחלקו האחרון של הספר סיפר זריז על היכרותו עם רותי, אשתו לעתיד, חברת הגרעין שייסד בשנת 1947 את קיבוץ משאבים (רק לאחר כך נקרא משאבי שדה). למרות שהיה ידוע כי באזור חולות חלוצה, למרות שניתן למצוא קרקע פורייה מבחינה חקלאית, עדיין חסרו שם מים לחקלאות ופיתוח. נוצר מתח בין הקבוצה שירדה לנגב לבין שאר הגרעין שנותר בהרצליה והיה חשש להמשך קיומו של הקיבוץ המרוחק.

ראשי הקיבוץ המאוחד החליטו כי עקב המחסור במים ואי יכולת לפתח משק חקלאי יש להעביר את משאבים למקום הסמוך לרביבים. לקיבוץ שהועבר למקום החדש הצטרפו גופים נוספים ורותי הגיעה אתם והתמחתה בגידול ירקות. אחרי הנישואים עבר זריז למשאבים והקים שם את משפחתו הצעירה.

זריז הגדיר את עזיבת גבעת השלושה וההליכה לדרום כשליחות וכמי שנענה לקריאת בן-גוריון לרדת ולהפריח את הנגב. את הספר מסיימים זיכרונות של זריז מהשנים הראשונות של משאבי שדה, מלידת בנם הראשון ומהבדידות והניתוק ממרכז הארץ. לאחר רצף תמונות צבעוניות של המשפחה הוסיפו הבנים פרק על בית ההורים (זריז ורותי) מרגש למדי.

אין אפשרות ואף לא צורך לסכם את רעיונות הספר או לבחון אם ענה על שאלות שהוצבו בתחילת הכתיבה. הספר הוא חוויה אישית, מנקודת מבט של דמות רבת פעלים, אידאולוגית מאוד, פלמ"חאית בכל רמ"ח אבריה שהגשימה את חלום הדור ומנהיגיו (בעיקר בן-גוריון וטבנקין) - אימון והכשרה צבאית כבר בנערות לקראת הבאות, הגנה על הארץ שאומות העולם מסרוה לידי היישוב בכ"ט בנובמבר, השתתפות בקרבות תוך שמירה על ערכי הפלמ"ח, התיישבות בנגב ושמירה על מעורבות אישית, ערבות הדדית ונשיאה בעול. בטוחני כי לקורא מחכה חווה מפעמת ומשכילה.

תודה לד"ר זאב זיוון שמסר לי בטובו את הספר לקריאה.