מלחמת יום הכיפורים - מבט אישי

ככל שהזמן עובר מתגלות עובדות נוספות, כמו הסוכן השני בצמרת הצבא המצרי קצין בכיר במטכ"ל שלהם. שמסר מידע מודיעיני מדויק על המלחמה שתפרוץ, ולא התייחסו לכך ברצינות, ומצביעות על עומק הכשלון של המודיעין וראשיו שהביא לשבר נוראי.

כמו שלא העריכו ופרשו נכון את המידע המודיעיני צבאי ופוליטי של סוכן המוסד מרואן, כך לא פרשו נכון את המידע של הקצין הבכיר המצרי, את המידע מהשטח שנתנו קציני מודיעין של צה"ל. החל בקצין זוטר סגן סימנטוב מאוגדת דרום, דרך מפקדו בדרגת סא"ל ובסימנים נוספים. כמו הוצאת משפחות היועצים הרוסיים במצרים של צבא מצריים, הכנות לתרגיל גדול ותנועות באזור המצרי יוצאת דופן, שהיו צריכות לעורר דאגה או אורות "רמזור" צבאי. כל המידע הועבר לאמ"ן ושם נבלם, נרדם ונעלם בנבכי "הקונספציה השגויה" של ראשי אמ"ן המפקד וסגנו זעירא ושליו.

נוסיף לכך את תחנוניו ממש של תא"ל יואל בן-פורת מאמ"ן, להשתמש באמצעים מיוחדים כדי לאמת ולאושש את החשדות בדבר התכוננות למלחמה או פעולה צבאית גדולה, או למלחמה שסורבה שוב ושוב - בטענה "יואל תפסיק עם הפניקה הגלותית שלך".

במלחמת יום הכיפורים הייתי היועץ המשפטי של רצועת עזה וצפון סיני בדרגת סא"ל וחבר במטה של האיזור, בראשותו של אלוף אורלי מהצנחנים, עוזרו ויועצו אל"ם חזי שלח (אביו של עפר שלח ח"כ ומורד בלפיד). במסגרת תפקידי השתתפתי בכל הדיונים והישיבות במפקדה וקרוב לכל המידע שזרם מהמטכ"ל.

המעניין הוא שביום שישי 5 ביוני 1973, הגעתי הביתה מעזה ובטרם הספקתי להחליף בגדים, הגיע טלפון בהול לחזור מיד לעזה בשל כוננות גבוהה שהוכרזה, מחשש להתלקחות בדרום. ואכן ננקטו רצועה אמצעים צבאיים, שמנעו במהלך המלחמה מתושבי עזה, להרים ראש או לבצע פיגועים והפרות סדר וממה שהיה ידוע, היו הכנות וניסיונות שלא צלחו. ואם ביום שישי כבר חששו, למה לא התעוררו?

בהיותי חבר המטה של האזור - קיבלנו מידע שוטף על הקרבות בצפון ובדרום, וכך נודע לי כבר ביומה השני של המלחמה על נפילתו של אל"ם איציק בן שהם ז"ל, מח"ט חטיבה 188 של השריון שבגופם ממש בלמו את התקפת הפתע של השריון הסורי ששטף בהמוניו את הגולן לעבר הכנרת. על לחימתו הבלתי מתפשרת והאמיצה קיבל צל"ש אות עיטור העוז וסרן צביקה את אות גיבור ישראל.

בשלב זה נכנסה לפעולה גם חטיבה 7 שריון בראשות אל"ם יאנוש בן גל (שהיה חניך שלי בקורס קציני שריון), וסא"ל קהלני מגד שריון שעל לחימתו ועוז רוחו קיבל את עיטור "גיבור ישראל", שבגופם ממש בלמו את הצבא הסורי ובעזרת יחידות נוספות שזרמו לגולן, הביאו למהפך בצפון עד לנצחון. באשר לאל"ם בן שהם ז"ל - הידיעה על נפילתו הייתה בשבילי מכת פתע, מאחר שהוא היה חבר, שכן, ואני הייתי הסנדק של בנו מתן.

לאורך המלחמה שמעתי עוד שמות של נופלים ופצועים - קצינים שהכרתי אישית משירותי בשריון ובעיקר חניכים שלי מקורס קציני שריון, שלחמו בגבוהה והקריבו עצמם על הגנת ישראל. כך גם המלחמה בדרום, שם הצטיינו אל"ם אמנון רשף מח"ט חטיבה 14 (גם הוא חניך שלי בקורס קציני שריון), שחטיבתו לחמה בעוז ובנחישות בציר "החווה הסינית" ויצירת המסדרון שאפשר לאוגדת שרון לצלוח את התעלה ולהביא למהפך במלחמה.

מיד לאחר הצליחה בגל שני-שלישי, לאחר שהאזור מעבר לתעלה נרגע מהקרבות, מוניתי ליועץ המשפטי של אזור פאיד כדי לשמור על האוכלוסייה הדלילה שנשארה, במקום ולייצב שלטון אזרחי וחוקי עד כמה שניתן היה במצב הנוכחי שנוצר.

המלחמה השאירה צלקות רבות בעם, בציבור וביחידים ובמיוחד זעם ותסכול כלפי ההנהגה הצבאית והאזרחית. וככל שהזמן עובר והידיעות זורמות גם אחרי וועדת החקירה של האירוע, מתגלים ממצאים חדשים שמעמיקים את הזעם על אלה שסמכנו עליהם ביום פקודה, וחלקם הכזיבו אותנו. אם זה בהתחפרות ב"קונספציה שגויה", ואם במלחמת גנרלים, תוך ואחרי ואם באי לקיחת אחריות אישית על המחדלים.
אילו היה מדובר בגנרלים ומנהיגים יפניים, בעלי כבוד וקודים של מנהיגות ואחריות אישית. היו מבצעים "חרקירי", כדי לשמור על כבודם כנ"ל, גם בצבא הגרמני וצבאות אחרים.

סוף דבר:

איני יכול לעבור לסדר היום, כשאני שומע וקורא שמשווים את המצב היום של המלחמה ב"קורונה" כדומה למחדל יום הכיפורים של 1973. מדובר בהשוואה מגוחכת, שהרי המלחמה בנגיף הקטן והאכזרי היא במישור שונה לגמרי, אומנם הוא קטלני, יש נפגעים ויש מחדלים, אבל מדובר במישורים שונים לגמרי, ואם יש נקודות מקבילות או מקשרות, אסור להשוואתם למלחמה של ממש, מול מלחמה רפואית מדעית עלומה שתקפה בהפתעה את העולם כולו, וכל המדינות עדיין לא מצאו פתרונות טובים יותר מישראל.

לסיום - לא להתייאש, עברנו את פרעה ויש לנו ארץ נהדרת!.