הפוליטיקאי החזק והחלש

העימות הראשון בין שני המועמדים אשר רצים לנשיאות בארה"ב, דונלד טראמפ וג'ו ביידן, שנערך ביום רביעי לפנות בוקר (שעון ישראל), היה העימות המכוער ביותר שאי פעם התקיים. שני המועמדים עלבו והלמו האחד בשני באופן סיסטמטי ומעורר סלידה. זה לא היה מחזה קל לצפייה, אך היו רמזים מטרימים לאירוע העקוב מדם.

על ביידן מוטלת האחריות המלאה על דבריו, אך האשם העיקרי בגין ההתרחשות המבחילה הוא כמובן טראמפ. הנשיא המכהן הגיע עם אסטרטגיה מוכנה מראש - לגרום לביידן לרדת לרמה שלו; והוא הצליח.

סגן הנשיא לשעבר ידע שטראמפ מתכוון להוריד שאולה את רמת ואיכות הדיון, ושעליו לא ליפול למלכודת הזו, אך אינו השכיל לעשות כן; הוא אינו מסוגל לנצח את טראמפ במשחק שלו - אין מי שיודע לעשות טראמפ יותר טוב מטראמפ - זה פשוט לא בדי אן איי שלו. ובכל זאת, הוא נגרר אחריו למחוזות הנוחים לנשיא יותר מכל.

העימותים בארה"ב לרוב לא משנים דעת קהל ולא מתניעים תהליך של זליגה אלקטורלית בין המפלגות, אפילו לא במדינות המתנדנדות. הם נועדו בעיקר על-מנת להעניק למועמדים הזדמנות נוספת לתת דחיפה קלה למצביעים שלהם במטרה לנסות להניע אותם לקלפי ביום הבחירות. טראמפ יודע את מה שידוע לכולם: ככל שהוא יהיה יותר קולני, יתנהג באופן יותר וולגרי, וירד יותר נמוך, כך יעלה הסיכוי שהוא יצליח במשימתו לגרום לתומכיו לצאת ולהצביע. הוא גם הבין כי עליו לבצע משימה נוספת: להצליח לגרום לביידן לרדת כמוהו לתהומות אשר לא נראו בעבר, ובכך להעלות את הסיכוי שמצביעיו של סגן הנשיא לשעבר יישארו אדישים כלפיו ביום הבחירות; הוא פשוט פעל במטרה להוציא להם את החשק להצביע.

מתישהו, בערך בסביבות העשור הקודם, החלה תופעה מטרידה - מי שמשסה, משסע, מפלג; מי שנותן לגיטימציה לגזענות; מי שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר; מי שמשקר ללא הרף; מי שמקדש ערכים לאומניים (בניגוד ללאומיים) ובדלניים; מי שמבקש לפנות לפחד; מי שמנסה להאדיר תחושות של קיפוח; מי ששואף לקבע את האחר בתור מוקצה על-מנת לגרום לפלח של האוכלוסייה להרגיש עליונות; מי שדואג ששכבות מסוימות בעם ירגישו מיסכנות על-מנת שימרדו באיזושהי אליטה שמומצאת על ידיו ושאיננה קיימת, אפילו אם הוא עצמו נמנה עם האליטה האמיתית, ושמנסה לגרום לאותן אוכלוסיות, גם אם הן ממודרות אך ורק לכאורה, להרגיש כי הוא הדובר שלהן וכי הוא נלחם למענן; מי שפועל במטרה למצב עצמו ככוחני ומנכס לעצמו תדמית של בריון; ובמיוחד מי שמצליח לדרבן עצמו על-מנת שיוכל לאגד את כל התכונות הללו ולתרגם אותן למעשים בשטח; מי שעושה את כל זה - צובר יותר ויותר פופולריות ומעלה את קרנו בקרב העם.

איכשהו, כוחנות הפכה לשם נרדף לחוזק אמיתי. למעשה, ככל שפוליטיקאי יותר דוחף מרפקים ויותר זורע הרס - כך הוא צובר יותר כבוד; ככל שפוליטיקאי יותר דואג לשאיפותיו האישיות, כך הוא נחשב בתור מי שידאג לאינטרסים של הציבור. הדבר תורם להיווצרותה של הילה הנותנת לו נופך של לוחם עוצמתי הנלחם למען העם. יתרה מזאת - מי שמנסה לנסוך תקווה ושם את האינטרס הציבורי מעל זה האישי, נחשב לחלש, גם אם הוא רמטכ"ל לשעבר, וכמי שלא יהיה מסוגל לעמוד מול מנהיגים של מדינות אחרות.

כך יצא שבני גנץ, אשר נפל על חרבו והתאבד פוליטית במודע ובמחשבה צלולה למען העם, צולל בסקרים, בעוד שבנימין נתניהו, אשר מנצל את העם ואת מצביעיו למען טובתו האישית בעודו גורם לשקיעתה של המדינה, נוסק בדעת הקהל. ולא, נפתלי בנט לא באמת מאיים עליו - הפער בניהם גדול לאין שיעור במציאות, והסקרים, ספציפית לגבי בנט, לא משקפים נכוחה את המצב בשטח.