אבנר נתניהו בתמונה

צעיר בניהם של שרה וביבי אבנר נתניהו יצא להגנת אביו. הצעיר, שלמד בתיכון ליד האוניברסיטה (יוקרתי) ושירת במודיעין והוא עתה סטודנט באוניברסיטה העברית (באיזו פקולטה?) פרסם פוסט מנומק, ענייני ומכובד בו טען כלפי תנועת המחאה כי תביעתה שאביו יפרוש מנוגדת לרצון הבוחר. אבנר טוען כי רוב הציבור מעוניין בשלטון אביו וזו מהות הדמוקרטיה. אני חולק על האריתמטיקה שלו. שלוש פעמים ניסה ביבי להשיג רוב ונכשל, אך לא זה העיקר. נניח לצורך הדיון שהצדק עימו.

ברור שההצבעה בקלפי היא נדבך מרכזי בדמוקרטיה, אך אינה קריטריון בלעדי. במהותה הדמוקרטיה היא הגנה על זכויות האדם והאזרח והמיעוטים. הטיעון של תומכי ביבי כאילו הקלפי היא המבחן היחיד מבוססת על הטעיה מכוונת ואינה ראויה למי שגדל בבית בו ידיעת ההיסטוריה הייתה לחם-חוק (איזה ביטוי קצת מוזר לעת הזאת) ומתיכון כה יוקרתי בבירה.

לא, מן התורה ואילך מתחייבת הגנה של כל חברה אנושית על הגר ועל החלש; ומן הנאורות האנושית עולה אמרתו של תומאס ג'פרסון כי במקום בו נגזלת חרות הפרט - "ההתנגדות היא חובה"; ובעברית זו המסה שאין כמותה שכתב מנחם בגין ב-1951 להגנת שלטון החוק והדמוקרטיה והזכות להפגין ורק עתה אנו מבינים עד כמה הרחיק ראות.

אבנר נתניהו, שלא כרבים מתומכי אביו, יודע שהשופטים אינם "פקידים" כלשונם של השופרות שמפעיל ביבי בכנסת. הבקרה על השלטון והחובה לפסול לעתים רחוקות חוקים של הכנסת הם הדמוקרטיה במיטבה. מה גם שאיני מאמין שאבנר נתניהו מאמין שד"ר אביחי מנדלבליט, למשל, חותר במזיד נגד אביו (יש הבדל בין ייחוס זדון למנדלבליט לבין טענתו של ביבי לחפותו המאפשרת לו להטיח ביועץ המשפטי שטעה בהעמידו אותו לדין).

הדמוקרטיה היא שלטון הרוב בהיותו מודע למגבלות הכוח שלו. כאשר אביו שם ללעג ולקלס את בית המשפט (למשל, נאומו בהיפתח הדיון בעניינו תוך הבאת סמל המדינה לשם) ומפעיל חקיקה ברוטלית ומשטרה אלימה למנוע את חופש הביטוי זו חתירה ביד גסה תחת הדמוקרטיה גם אילו נמצא רוב של בוחרים שרוצים בו. יש טעם להתדיין עם אבנר נתניהו.