דרשת יום א' דחג הסוכות טו' בתשרי התשפ"א

עֲדָיִן בְּמַעֲמָד עֲרַאי
טֶרֶם הִגַּעְנוּ לַמְנוּחָה וְלַנַּחֲלָה זֶה וְדַּאי
הַנַּחֲלָה עֲדָיִן בְּאִבָּהּ וְהַמְּנוּחָה בּעָרָאי
יֶשׁ קֹשִׁי וְהַנּוֹחוּת פּוֹחֵתֶת יָשָׁר לְחוּ"ל
כְּהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וּמִתְקַשֶּׁה מְשַׁנֶּה מַסְלוּל
וּבוֹחֵר לִפְנוֹת לְהַכֹּל כָּלוּל
לֹא בִּכְדִּי נִצְטַוֶּינוּ לִקְבּוֹעַ מוֹעֲדֵי ה'
לָשׁוּב אֶל הֶעָבָר וְלִזְכּוֹר מִצְוַת אֵל שַׁדָּי
לִישֵׁב בַּסֻּכָּה כִּי הַבָּיִת לֹא קָם עַל תִּלּוֹ
כַּךְ נָהַג עַמֶּנוּ בַּמִּדְבַּר בַּדֶּרֶךְ לְהִתְנַחֲלוֹ
אַךְ שׁוּב אֶת חַגּוֹ מְחַלְּלוֹ
שׁוֹכְחִים עַם יִשְׂרָאֵל עָם וָתִיק וְעָתִיק
שֶׁיֶּש בַּעֲלֵי אֱמוּנָה עָשׂוּ מְחַגָּיו תַּעֲתִיק
וְעַמֶּנוֹ פֹּה וְשָׁם סָטָה לוֹ מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר
הֵפֵר בְּרִית ה' בָּחַר בַּתָּפֶל וְזָנַח הָעִקָּר
חַי חַיֵּי הַיּוֹם וְזָנַח הַמָּחָר
שָׁכַח הַּדְּבֵקוּת בַּמַּטָּרָה וּבָהּ לְהִתְמִיד
יֶשׁ וְזֶה עוֹשֶׂה בְּטָעוּת וְיֶשׁ זֶה שׁמֵֹזִיד
לֹא בִּכְדִּי אֲנַחְנוּ מְצוִּים לִשְׁמוֹר וּלְקַיֵּם
כֹּל צַו מְחוֹקֵק וְלִהְיוֹת בַּצָּו דָבֵק וְשָׁלֶם
כּי בְּכַך רוּחַ הָעָם נְרוֹמֵם
הַנָּגִיף אֵינוֹ גְּזֵרָה מִשָּׁמַיִם בָּא וְיַחֲלוֹף
וכי זה עוד נסיון לו התחלה ולו סוף
זֶה הָיָה כְּבָר קָרָה וְקוֹרֶה שׁוּב עַכְשָׁיו
כֹּל שֶׁצָּרִיךְ מַסֶּכָה וְּמֶרְחָק וּהוֹא נִגַּף
לַחֲסוֹם דָּרְכּוֹ מִיָּד וְעַכְשָׁו


הישיבה בַּסֻּכָּה מסמלת ארעיות

כל מועד ממועדי ישראל נועד לשים את בני עמנו לחוש הזדהות עם אלה אשר נתנו לנו את אשר יש לנו כיום, וזה לא מובן מאליו. הַסֻּכָּה כפי שלמדנו לדעת מהוה מעשה או יצירה לתזכורת בלבד. כדי להזכר בדבר צריך לחוש אותו ובכך נבין דברי חז"ל על משמעות עשית סֻכָּה מחמר ארעי ואל מושלם ולא כפי שנוהג אדם להקים בית למשכן קבע, מכאן אמרו חכמינו תעשה ולא מן העשוי, כמו בבנין הארץ תעשה ולא מן העשוי. כך עמנו לפני כמאה וחמישים התעורר בגולה שסבל נפשית וגופני מרדיפות ועושק וגזל והחליט לקים את הכתוב: ושבו בנים לגבולם. והחליטו לעשות בארץ לא מן העשוי. דבר ראשון החלו לפדות את הבעלות והחזקה על הקרקעות מאלה שפלשו לארץ מן המדבר וגזלו רכוש עם ישראל מקדמת דנא. בני עמנו שתוארו תאור מדויק בכינוי "חלוצים" בגאולת הקרקע מהמחזיקים בה, בין על-פי דין ובין לא על-פי דין. הכשירו את הקרקע לזריעה ונטיעה וזרעו ונטעו ועבדו את הקרקע והוציאו ממנה ככתוב לחם מן הארץ. ובעמלם ומסירותם כמעט והביאוה לתאור שתוארה בו בתורה: ארץ זבת חלב ודבש. ובנו עליה בתי קבע שהפכו לישובים, והכינו את הארץ ככל שהדבר ניתן להם, ולמרות ההתנכלויות של הפולשים לארץ מקרב עמי המדבר, עשוה אותה ארץ נושבת. מצב שמשך אל הארץ בני עם ישראל (שבמרוצת השנים כונו יהודים כי הגרו מיהודה לגולה). לקים את הכתוב: לנחלה ולמנוחה. נחלה מקום מושב לגור בו ולהתנחל בו והמנוחה בניין בית המקדש השלישי, נשאר בבחינת "חזון למועד" ולפי התלמוד והמשנה עד בוא המשיח שיבנה אותו. ברם כל העשיה האדירה שלא ניתן לתארה בדמיון הכשירה את הקרקע לקבלת עצמות והכרה על-ידי אומות העולם שנודעו בכינוי "אומות המאוחדות" בר"ת או"ם. לא רק אלא שגם הכשירו מנהיגי החלוצים האלה השבים לארץ לחדש ממשל עצמי עם כנסת ישראל (כבית נבחרים) והנהגה (כממשלה) וכוח הגנה (צה"ל) הוא צבא הגנה לישראל. ועמנו לא שכח להקים סוכה במועדה לזכר ישיבת ישראל בסוכה במדבר. לא לשכוח מנין באנו. ולאלה שלא באו עדין שירצו לשוב לארץ ולשבת בה ישיבת קבע. אחרי שבוני הארץ ומחדשי החריש והריעה וקבלת תנובת השדה, קבלו הכרה עולמית כמדינה בקרב עמי תבל, החלו באים אל הארץ העולים מספרד ומרוקו ולוב ומצרים ובבל עירק מארם נהרים ומארם צובא מסוריה ומלבנון למוכן והחלו לתת את חלקם בבנין הארץ.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון

הסוכה בפסוק זה נסמכת לציון, כי בניין הארץ התחיל מהקמת סוכות אהלים וצריפים ולא בנייני מגורים, זה קבל ביטוי בהקמת קיבוצים ומושבים וחידוש עבודת האדמה, שהיא הציונות כמשמעה. ומעונותו בציון זה ישוב הארץ בהקמת מעונות. הישיבה בסכה בארץ מעמידה את הפולשים (פלשתים פלשתינים) מעמי המדבר (מדובר בעיקר על האיסלאם ממקור צמיחתו ולידתו היו במכה ומדינה). תהליך המעבר מארעיות לקביעות מסוכה לבניןהיה לצנינים בעיני הפולשים (פלשתים פלשתינים), לא יכלו לתאר לעצמם עצמת כוח הרצון של עם ישראל לעשות מאין יש. והם ישבו מאות שנים ולא הצליחו להקים בה ממשל. הם הבינו כי כמיהה לארץ של עם מפוזר אך קשור בנימי נפשו לארץ לא ניתן לנצחו ולשבור רוחו. בני עמנו למדו את הפולשים (פלשתים פלשתינים) כי בני ישראל בעולם לא ראו ישיבתם בגולה ישיבת קבע. הַסֻּכָּה בארץ ישראל מחזירה אותנו אחורנית כארבעת אלפים שנה למצרים אליה ירדו בני ישראל בשבעים נפש ויצאו ממצרים בשש מאות וחמישים אלף נפש, כדי לחזור אל ארץ ישראל ממנה ירדו. הם גם לא מעריכים את דברי התורה והמצווה החוזרת ונשנית לכבד את הגר בארץ, הם בעצם נוהגים לפי הפתגם החלבי העממי שנאמר בערבית מדוברת: ( اجا الكلب البراني ودشر (طرد) السبع الجواني) בתרגום מותאם לעברית כך נשמע: בא כלב בן כלבים (הזר) לגרש הארי שבפנים (הַדָּר). וכי כאן התקיים הפסוק וההבטחה של הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב לתת להם ולזרעם את הארץ הזאת, את ארץ ישראל להתישב בה ישיבת קבע ולהתנחל בה עד עולם. ונחווה דעה לישמעאלים ולאחרים לאמור פה בארץ הזאת ישב קבע לעולמי עד עם זקוף קומה כלולב המאגד כל שכבות העם ארבעה מינים: פרי עץ הדר בטעם וריח הוא האתרוג, כפות תמרים - בעל טעם ללא ריח הוא הלולב, ענף עץ עבות - בעל ריח ללא טעם, וההדס, וערבי נחל שאין להם טעם וריח, אין אנו טוענים כי העם כולו מקשה אחת, עמנו כולל בו סוג של ארבעה בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. למרות השוני יחד הם עם מכפרין אלה על אלה (ויקרא ל', יא'). על יסוד "כל ישראל ערבים זה לזה" כאגודה אחת. וכיום יותר מתמיד הבה נזקוף קומה כלולב ונשיר במַקהֶלוֹת עם. אשר כבר נכתב לפני שנים ומתאים מאוד לימים אלה שהאחדות חשובה לאין ערוך, כולנו בסירה אחת לא הפרט חשוב, רק הכלל חשוב. היה לדברים אלה קשוב.

זֶה שֶׁנָּהַגְנוּ לָשִׁיר שִׁיר שִׂמְחָה מִּדֵי שָׁנָה הַפַּעַם הַשִּׁיר בִּסִימָן אַזְהָרָה לִנְהוֹג בִּתְבוּנָה
שִׁירוּ הַלֵּל וְזִמְרָה זַמְּרוּ שֶׁבַח בְתִפְאֲרָה
שַׁבְּחוּ בְּכֹחַ וּגְבוּרָה בְּרוֹב תּוּשִׁיָּה וַעֲלִילָה
חַזְקוּ אֶת רוּחַ הָעָם בַּל יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה דוּמָם
וְאוֹר הַחַג לֹא יוּעַם וְשׁוֹרְרוּ בְמַקְהֱלוֹת עַם
הֲרִימוּ אֶל-עַל לוּלָב אַגְּדוּ כל אַרְבַעַת מִינָיו
בָּרְכוּ אַרְבַעַת הַמִּינִים טַעַם וָרֵיחַ מִשְׁתַּנִּים
שִׂישׂוּ וְהַלְלוּ כִּי טֹוב קָדְשׁוּ הַחַג וְלוּ קָרְטֹב
הַטּוּ אָזְנָיִם לְהַאֲזִין גָּם לִתְפִלַּת הָאֻשְׁפִּיזִין
תִּזִכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת אִמּהוֹת יְלָדִים וְאָבוֹת
וְתִתְבָּשְּׂרוּ בְּטוֹבוֹת בְּאֹשֶׁר וּבְעֹשֶׁר לְרַבּוֹת
שִׁמְרוּ עַל רוּחַ הַחַג שֶׁיְּהֵא בְּרֹב-עָם נֶחֱגֵג
הֲרִימוּ קוֹל לַנִּשְׂגַב שֶׁעַמֶּנוּ לֹא יְהֵא נֶעֱזַב
הַפַּעַם יֵהֵא בְּבִדּוּד לְהַבְרָאַת הָעָם וּלְעִדּוּד