המחדל הגדול של יום הכיפורים הוא של צה"ל

המודיעין המבצעי הכי טוב לא שווה כלום אם הכוח הלוחם הוא חלש ולא מוכן דיו על-מנת לנצל את המודיעין. לעומת זאת, גם אם המודיעין אינו טוב, ואפילו גרוע, אזי כוח לוחם חזק ומוכן, יידע להתגבר מהר על כשל המודיעין. לדעתי, הבעיה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים (לפחות בראשיתה) הייתה "המחדל" ה-צה"לי, יותר מאשר "המחדל" המודיעיני (ש"כבודו" במקומו מונח! ). אסביר את קביעתי זאת, ולכך הקשרים מאוד אקטואליים.

מעל לכל הייתה בצה"ל ובצמרת הביטחונית קונספציה שסאדאת לא יעז לצאת למלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו, ולכן הוא יירתע מלצאת למלחמה. את סאדאת ראו כנוסע במכונית קטנה מאוד, ומולו טסה משאית ענקית שבה יושב דיין. ההתנגשות קרובה. מי יסטה מהכביש? כמובן שסאדאת! התפיסה שהנחתה את הקונספציה הזאת הייתה שההיגיון שלנו הוא כמו ההיגיון של סאדאת; שלמלחמה יש רק שתי תוצאות (כמו שהיה ב-1967): ניצחון או הפסד; אבל, תפיסה זאת שכחה שישנן עוד תוצאות למלחמה, כמו ששני הצדדים יכולים גם להפסיד וגם לזכות, ובכלל מי הוא השופט הקובע?

חמור מכך: כל הצמרת הצבאית והמדינית לא הבינה שסאדאת אינו מעוניין לנצח, שמטרת המלחמה שלו היא מדינית במהותה ולכן מאוד צנועה במטרותיה האופרטיביות: לצלוח, לתפוס שטח קטן, לגרום לישראלים אבידות, לערער את תפיסת הביטחון שלהם, לעורר מהומה בינלאומית ולקרוץ לאמריקנים. במילים אחרות, הייתה א-סימטריה ברורה בינינו לבין סאדאת, בחשיבה ובתפיסת ההתמודדות הצבאית.

וכאן אני מגיע לכשל הקריטי של צה"ל והצמרת. עלתה כמובן אצלם השאלה: ואם טעינו ובניגוד לכל הגיון סאדאת יפתח במלחמה ואליו יצטרפו הסורים, מה נעשה אז? התשובה הצהלית, שבה האמינה הצמרת המדינית, הייתה: "אז הסדיר יבלום"! והגרעין החזק של הסדיר הוא בראש ובראשונה חיל-האוויר. ונקודה להסברה והבנה מול שגיאה נפוצה: ההתרעה למלחמה שאמ"ן התחייב לה בפני צה"ל הייתה 48-24 שעות על-מנת לאפשר את גיוס וריכוז כל ה"סדיר" והצבתו בעמדות על-פי תוכנית ההגנה הפיקודית. ההתרעה של אמ"ן לא הייתה מיועדת למילואים. הללו מגויסים תוך כדי ניהול קרב ההגנה על-ידי הסדיר ותפקידם לבצע את התקפת הנגד הגדולה מעבר לתעלה. ועכשיו בואו ונראה מה קרה ל"סדיר".

ראשית. הוא לא הוכן כראוי מול האסטרטגיה המצרית (והסורית) החדשה שגובשה לאור לקחי התבוסה ב-1967: מערך גדול של טילי קרקע-אוויר נייד (ס.אי-6) על-מנת לנטרל את חיל-האוויר הישראלי, וכמויות גדולות של טילי נ"ט (סאגר) המופעלים על-ידי חי"ר, על-מנת לנטרל את השריון הישראלי. צה"ל חשב שהוא נמצא ב-1967, וחטף חזק! לשריון לא היה ציוד להתמודד מול הסאגרים: לא מרגמות, לא מקלעים, לא טקטיקה. לחיל-האוויר לא הייתה שום תשובה לס.א-6. נמוגו כל התקוות הגדולות שתלו בו, ובראשן שהוא זה שיסייע לסדיר לבלום. הוא פשוט לא היה יכול, אלא אם כן יתאבד ויופל על-ידי הטילים, ולחיל-האוויר לא ישארו מטוסים.

שנית, הסדיר עצמו לא היה "בעמדות" על-פי תוכנית ההגנה של פיקוד דרום, ובצפון הייתה היערכות בלתי מאוזנת: חטיבה וחצי בצפון הגולן מול חצי חטיבה בדרומו, שם פרצו הסורים וכמעט הגיעו לכנרת. שלישית, בהקשר למילואים: כל מילה מיותרת על מצב הימ"חים.

הבעיה המרכזית של הימים ההם הייתה שלא ראינו את המציאות כפי שהיא, אלא ראינו את המציאות שהייתה ב"ראש" שלנו, ועל-פי זה פרשנו אותה. הקובע היה "הסיפור" שב"ראש" שלנו. זאת בעיה תמידית וכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו בימים אלו: מהו הסיפור על המציאות שיש לי בראש ולאורו לתת את הפרשנות? למשל, הקורונה אמיתית וכך הסגר, או שהיא בדיה פוליטית?