לא הועברו
"קראתי את מאמרך, 'חושפים' [בטורי, 'כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים 18' באתר הזה - אב"ץ], ואני מסכים מאוד, שהאישור לחשיפת מסמכי ארכיון לאחר כמעט יובל שנים זה מאוחר מדי, מה גם שרבים וטובים כבר אינם אתנו כדי להגיב". כך כתב לי אל"ם מיל' חגי מן, שהיה קמ"ן פיקוד הצפון במלחמה.
כידוע, התריע מן מפני הבאות, ובעקבות זאת, דרש יצחק חופי חקה מהרמטכ"ל לתגבר את כוחותיו הסדירים של הפיקוד; וחטיבה 7 הועלתה מסיני צפונה. על כך ננזף מן על-ידי ראש מחלקת המחקר באמ"ן. אביא את מכתבו ללא קיצורים ועם מעט עריכת לשון: "נראה לי, שאתה שוגה בהתייחסות למסמך ההתרעתי 'תוכנית הצבא הסורי לתקיפת רמת הגולן'. המסמך המקורי התקבל מפמליית המלך חוסיין ב-25 בספטמבר 1973, והועבר לענף 5 [סוריה, לבנון ועירק - אב"ץ] במחלקת המחקר באמ"ן (עשרה ימים לפני המלחמה!!).
ב-29 בספטמבר 1973 התקבלה ידיעה מסוכנות הביון האמריקנית [CIA], הכוללת גם את 'תוכנית ההתקפה של הצבא הסורי לכיבוש רמת הגולן'.
שתי הידיעות ההתרעתיות מהמעלה העליונה מגורמי איסוף מאוד נחשבים הוסתרו על-ידי ענף 5, ולא הועברו לקמ"ן פיקוד הצפון. בשניים באוקטובר 1973 הפיץ ענף 5 מסמך (סימונו - 104/73) בכותרת המטעה, 'תוכנית הצבא הסורי לכיבוש רמת הגולן - הערכה'. המסמך הזה אינו המסמך המקורי, או תרגומו (כנראה ... כי לא ראיתי עד היום את המסמך המקורי). מסמך ההערכה, שכתב אביעזר יערי [אז ראש ענף 5, ולימים - ראש אמ"ן/מחקר ומפקד המכללות הצבאיות], גימד, עמעם, ועיוות את המסמך ההתרעתי, שהביאה פמליית המלך חוסיין.
עמוס גלבוע [אז - ראש הענף הבסיסי באמ"ן/מחקר, שקדם ליערי כראש ענף 5; לימים - ראש אמ"ן/מחקר], שראה את המסמך, כינה אותו, 'פלטינה מוזהבת'. לדבריו, נראה היה, שהמסמך המקורי 'נכתב על-ידי הרמטכ"ל הסורי, או על-ידי ראש מחלקת המבצעים הסורי'. ועדת אגרנט לא השכילה להבין, שהמסמך ההתרעתי המקורי כלל לא הגיע לקמ"ן פיקוד הצפון עד היום ... את המסמך, שנשלח על-ידי סוכנות הביון האמריקנית, קיבלתי (לא מארכיון צה"ל) בחודש יולי 2020. אין זו ההתרעה היחידה, שהוסתרה על-ידי ענף 5, ולא הגיעה אליי לפני המלחמה".
שחצנות וזלזול באויב
שנים אספתי כל בדל של זלזול באויב לפני מלחמת יום הכיפורים, וכל מופע של שחצנות מפקדים, שדיווחו עליהם חיילים; ועדיין אני מלקטם. לרגע טעיתי לחשוב (גם במאמרי בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה", שבו כיניתי אותם", התרבות שאפשרה את ההפתעה"), שזה אפיין רק את חזית הדרום, כיוון שלא הגיעו אליי עדויות על ביטויים כאלה בגזרה הצפונית.
שחצנות וזלזול באויב היו מאז ששת הימים (ואולי אף קודם לכן) רוח המפקד בצבאנו, למרות המכות הקשות, שהנחיתו עלינו המצרים על הקרקע במלחמת ההתשה, ולמרות סיומה בתחושה קשה. ואכן, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הם הטעו את עוצבותינו. יש אומרים, שעד יומה האחרון של המלחמה הם המשיכו לרחף מעל צה"ל (עיינו, למשל, בערכים: המתקפה על העיר סואץ, המתקפה המיותרת על מתחם 'מיסורי' ו'קינוח', המערכה - המוצלחת, לשם שינוי, והיו אך מעט כאלו במלחמה - לשחרור מוצב החרמון. דרך אגב - כולן בימים האחרונים למלחמה).
והנה תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, שהיה ראש אמ"ן/מחקר,
פרסם לפני חג הסוכות באתר הזה את זיכרונותיו מתרגיל, שניהל אלוף יצחק חופי חקה, ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) במטכ"ל, בפיקוד הצפון באביב 1972, כדי לבחון את התוכנית המבצעית ההתקפית של הפיקוד, שבראשו עמד אלוף מוטה גור.
גלבוע היה הקמ"ן של חופי בתרגיל. "אחרי יומיים של תרגילים באוגדות ובחטיבות, התחיל התרגיל הפיקודי ההתקפי. והנה, אחרי יום אחד של זמן אמת (לא זמן תרגילי) אחת האוגדות מדווחת, שאיגפה את העיר דמשק מצד מערב, אך נתקלה בתעלות מים רבות ועמוקות, ואין לה נתונים על התעלות ואם הטנקים יכולים לעבור אותן".
לאחר התרגיל, מספר גלבוע, "לא עצרתי לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה לכאורה: איך זה הצליחה אוגדת הטנקים שלנו להגיע לסביבת העיר דמשק אחרי יום לחימה אחד? היא הייתה צריכה להבקיע מערך מבוצר של דיוויזיה חי"ר סורית, עם כמה תעלות נ"ט, עם שדות מוקשים רבים, [עם] למעלה ממאה כלי נ"ט (והכל רק בגזרת ההבקעה שלה) ועם כמעט 200 טנקים וכמובן ארטילריה רבה. ואחרי שהצליחה לעבור את כל שלושת קווי ההגנה של הדיוויזיה, להיכנס לקרב שריון בשריון עם דיוויזיה שריון סורית רעננה המגובה בארטילריה רבה." זו הייתה הפרדיגמה על עוצמת השריון האימתני שלנו, שחיל-האוויר המופלא מסייע לו, סיכם גלבוע. "האם בכלל הם מסוגלים לצלוח את תעלת סואץ? כן, הם [המצרים] צלחו, וכמעט הצליחו [הסורים] לכבוש את רמת הגולן!", חתם גלבוע את מאמרו.
בפועל, הגיעה אוגדה 36 רק לטווח של כארבעים ק"מ מדמשק, ולא המשיכה. אוגדה 210 כבשה את 'המובלעת', עד שנבלמה מול כוח המשלוח העירקי. שתי האוגדות השיגו זאת במחיר גבוה במיוחד, שסתר את כל הנחות התרגיל באביב 1972, והתִישן.
פרט פיקנטי: חופי ניהל, כראש מה"ד, את התרגיל הגדול של פיקוד הצפון לפני המלחמה. שמואל גונן-גורודיש, מחליפו, ניהל את התרגיל הגדול של פיקוד הדרום לפני המלחמה. שניהם קודמו, והיו אלופי הפיקודים הללו במלחמת יום הכיפורים. האם למדו את לקח התרגילים?!
פרופ' אומן: ניצחנו בגדול
"בפרפרזה על דברי פרנקלין רוזוולט, נשיאה ה-32 של ארה"ב, שהתמודד עם המשבר הכלכלי בשנות השלושים: 'אין לנו ממה לפחד מלבד הפחד עצמו' - האסון האמיתי של מלחמת יום הכיפורים הוא שאנו רואים בה אסון. ההפך הוא הנכון. היה זה ניצחון מזהיר. ישראל סיימה את המלחמה בצד המערבי של התעלה, בקילומטר ה-101 בכביש לקהיר, הארמייה השלישית המצרית נצורה, וקהיר מתחננת להפסקת-אש" -
כתב פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל, ב'מקור ראשון'.
איני מסכים עמו לגבי הגדרת המלחמה כניצחון צבאי ישראלי, גם כי איני מכיר את המושג הזה. במלחמה מנצחים, או מפסידים; וזה נקבע לפי סיומה - ממש כמו בכדורסל, או בכדורגל. פעם, מספרת אגדה עירונית נפוצה בצבא האמריקני, אחרי המלחמה בוויטנאם, נפגשו גנרל אמריקני ומפקד בכיר בוויטקונג. ושניהם התפארו בהישגי ארצותיהם בשדות הקרב של דרום-מזרח אסיה.
"מעולם, בשום קרב לא ניצחתם אותנו", אמר האמריקני.
"נכון", ענה הוויטנאמי, "אבל ניצחנו במלחמה".
וממשיך בצדק פרופ' אומן: "מלחמת יום הכיפורים הצליחה לערער את הביטחון העצמי שלנו. היא הצליחה לא בגלל הכוחות המצריים. היא הצליחה בגלל תבוסת הקרב התודעתי הפנים-ישראלי. ומאחר שהביטחון הפנימי התערער, גם כוח ההרתעה ספג מכה כואבת. לא טילים נגד מטוסים, לא הפצצות עומק, לא פגזי טנקים; דיבורים על מחדל, אסון, כישלון, ועדת חקירה וכו' וכו' כרסמו בנו כחברה, נצרבו בזיכרון הקולקטיבי כצלקת, והיו קו פרשת המים לכל מערכות ישראל לאחר מכן".
את התוצאות ראינו, לדבריו, במלחמת שלום הגליל. "את תוצאות פגיעתה הקשה של מלחמת יום הכיפורים בחוסן הפנימי של העם ראינו גם בהקמת ארגון ארבע אימהות, ובעקבותיה הבריחה החפוזה מלבנון, שעדיין היא בעוכרינו. את התוצאות אפשר לראות עד ימינו: לפני כל יציאה למערכה, אחד השיקולים המרכזיים בצמרת מקבלי ההחלטות הוא 'הקונצנזוס', התמיכה הציבורית שיש ליציאה לקרב, ויכולת העמידה שלנו לנוכח ההרוגים האפשריים.
אף שזו נראית משימה בלתי-אפשרית לנצח הלכי-רוח של שנים, אנחנו מוכרחים לנסות לתקן זאת. למען הנופלים, למען החוסן הלאומי שלנו, וגם למען העתיד. הגיע הזמן להכריז בקול: במלחמת יום הכיפורים ניצחנו. ובגדול".
מבנה כושל
אלי בר און
ממשיך לנתח באתר 'ייצור ידע' את כשלי צבאנו במלחמת יום הכיפורים, ומטפל במבנה הכושל של צה"ל. לדעתו, "בראייה היסטורית מוזר שגנרלים, שלא למדו היטב את לקחי קרבות העבר הקרוב, ואין להם מסורת לחימה של מאות שנים, הרשו לעצמם להתעלם מהקרבות הגדולים של מלחמת העולם השנייה ושל מלחמת קוריאה, והעזו 'להמציא' תורת קרב חדשה שאין לה אחיזה במציאות. הכוח הצבאי שלנו במלחמה לא היה מאוזן ביכולותיו. לכן, שילמנו מחיר יקר ומיותר באב"דות ובנפגעים".
צה"ל של אז נבנה, לדברי בר-און, כקבוצת כדורגל, שיש לה רק חלוצים ושוער וללא הגנה. "התוצאות בהתאם", הוא כותב, "... כנראה, הניצחון הכביר של מלחמת ששת הימים שיבש אצל בכירי הצבא את השכל הישר".
כידוע, אחרי ששת הימים הזניח צבאנו את התותחנים, ואלה חסרו במלחמת יום הכיפורים, בעיקר, כשהמצרים והסורים נטרלו את יכולת חיל-האוויר לפעול, ולסייע לכוחות הקרקע מול הצבאות הערביים, שצוידו בנשק נ"ט רב. "בנוסף, לא היו ברשותנו מספיק תותחים ארוכי-טווח, שיכלו לפגוע בסוללות הרחוקות של הטילים נ"מ, ובכך, לאפשר לחיל-האוויר להיכנס ולנסות 'לקפל' את מערכי הנ"מ הכבדים של המצרים ושל הסורים, כדי לאפשר סיוע אווירי קרוב שהיה חיוני לכוחות היבשה". כמו-כן, הוזנחו כוחות החי"ר עד כדי ש"החי"ר שלנו לא היה יכול להיות משקל נגד לחי"ר המצרי והסורי, ולסייע לכוחות השריון".
מסקנת בר און חמורה ביותר. "מי שסבור כי ניתן לנצח במלחמה רק באמצעות חיל-האוויר וקומנדו, אינו מבין מלחמה מהי. מה שאולי עובד באירועים קטנים מקומיים בוודאות לא יעבוד במלחמה הכבדה. שני הגורמים הנ"ל לבדם לא יוכלו לכבוש את שטחי האויב המשמעותיים, שזה הוא הבסיס היחיד באזור הזה שמביא להפסקת האש על העורף האזרחי שלנו. הצבא חייב להיות מאוזן בין מרכיבי הכוח שלו, ומאומן; כדי שמרכיבי הכוח הנ"ל יופעלו, שריון, חי"ר, תותחנים והנדסה במשולב. במקביל, צריכה זרוע היבשה לפעול בשילוב ובתיאום עם חילות האוויר והים".
המשך יבוא, כי יש עוד הרבה להגיד על המלחמה ההיא
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
