יחס החברה הישראלית לניצולי השואה <br>

בימים אלה בהם אנו מקדישים מחשבה להתמודדותם של ניצולי השואה בימי הסגר, עלתה בי מחשבה האם גם בעלייתם ארצה לאחר המלחמה, החברה הישראלית התייחסה אליהם כמו היום. כדי לבחון זאת מקרוב, שוחחתי עם סבי היקר, בנימין רימר, על יחס הישראלים לניצולי השואה מקום המדינה ועד ימינו. סבי, ניצול שואה שעבר חוויות חיים קשות, עלה לארץ ב-1951, שלוש שנים לאחר קום המדינה ונקלט בקיבוץ "גן שמואל".

המצב בארץ היה קשה והמדינה הייתה עוד בחיתוליה. רוב הילדים שנשלחו לקיבוץ הופרדו מהוריהם שנשלחו למעברות (אם הוריהם ניצלו מהתופת ועלו יחד איתם). המטרה הייתה לעזור להם להיקלט בחברה הישראלית.

ילדי הקיבוצים, הצברים, כמו גם כלל האוכלוסייה הישראלית, לא ידעה על גודל הזוועות שניצולי השואה עברו. הדעה הרווחת בארץ הייתה חוסר הערכה לניצולי השואה שהלכו כצאן לטבח ולא ניסו להיאבק בצורר הנאצי. היו קבוצות שהתנגדו כמו במרד גטו ורשה וקבוצות הפרטיזנים שנלחמו ביערות וחלקם שילמו על כך בחייהם. רוב היהודים היו חסרי אונים וחסרי אמצעים ללוחמה בצבא הגרמני המסודר. הם היו מותשים וחסרי כוחות פיזיים ונפשיים בכדי להתארגן לעימות עם הנאצים.

הן הניצולים והן הצברים, התמקדו בפיתוח המדינה והתשתיות. לעולים החדשים הייתה מנטליות שונה מזו של הצברים והם גם לא ידעו עברית, מה שהקשה עליהם יותר בהתאקלמות בארץ. העולים החדשים למדו בכיתה אחת, כיתת עולים, בה היו נערים ונערות בגילאים שונים וממדינות שונות. הם לא היו חלק מהחברה הכללית. הם למדו את השפה, את חגי ישראל ומקצועות חדשים שלא הכירו.

משפט אייכמן

חברי הקיבוץ התגוררו בחדרים מרוהטים, היה להם חדר אוכל משלהם, חדר תרבות, חוגים וספריה והייתה הפרדה מוחלטת בין שתי הקבוצות. הצברים התנהגו לעולים כאל זרים והתנשאו מעליהם. העולים נשלחו לעבודות הפיזיות יותר (הבנים קטפו בשדות ועבדו בגן הירק והבנות במכבסה ובמטבח). לעומתם, הצברים עבדו בעבודות שנחשבו מכובדות יותר (נהגו על טרקטורים ועבדו במכונות בבתי חרושת). בנוסף, העולים החדשים לא הורשו להיכנס לבריכה ולמועדון הסרטים שהיו נחלתם של חברי הקיבוץ בלבד.

בימי שישי לאחר ארוחת ערב שבת, היו הופעות של זמרים לפני חברי הקיבוץ. בשורה הקדמית, ישבו על הספסלים חברי הקיבוץ הוותיקים ומאחוריהם על שאר הספסלים ישבו צעירי הקיבוץ. העולים החדשים ישבו מאחור על חבילות קש. גם בהליך הגיוס לצה"ל, מגמה זו המשיכה. לא הייתה הכוונה לעולים החדשים על תהליך הגיוס. לצברים הייתה הכרות מוקדמת עם הצבא מסיפורים של חברים ואחים שהתגייסו קודם לכן.

משפט אייכמן שהתקיים ב-1961 ואליו זומנו ניצולי שואה רבים כדי להעיד, הווה נקודת מפנה מבחינת המודעות לסבלם של ניצולי השואה במהלך המלחמה. עדים התחילו לספר את אשר הם עברו באירופה והמשפט סוקר בכל אמצעי התקשורת. רק אז הישראלים התחילו להבין את גודל הזוועה ואת הטראומות אותם ניצולי השואה נושאים.

בהתחלה ייחסו את השואה בעיקר ליהודי מזרח אירופה אולם עם השנים חלחלה ההבנה שהשואה התרחבה גם למדינות נוספות.

בשנים האחרונות, ניצולי השואה זוכים להכרה על-ידי המדינה, שדואגת למיצוי הזכויות שלהם. אנשים בגילאים שונים יוצאים למסעות לפולין, נעשים אירועים כמו טקסים ממלכתיים לזיכרון השואה והגבורה ומתקיימים אירועים חברתיים כמו זיכרון בסלון ועוד. כיום, הישראלים מוקירים את ניצולי השואה ומעוניינים לשמוע על סיפורי חייהם מתוך הבנה שחובה עלינו לזכור ולתעד פרק משמעותי זה בתולדות העם היהודי.