מהתגוננות לאחריות - איפה אני בסיפור

לא מעט אירועים מטלטלים אותנו כחברה לאחרונה, בראשם הקורונה. במקביל התרחשו מעשי אלימות שונים נגד נשים - רציחות, נסיונות לרצח, אונס ברוטלי וקבוצתי ועוד. כרגע העיסוק המרכזי, ואולי אף היחידי שמעסיק אותנו, הוא הקורונה. אני פה בשביל להזכיר שיש אצלנו עוד כמה נושאים דחופים על הפרק. בראשם - אלימות.

בסמיכות לאירועי האלימות השונים, הרשת והשיח געשו. האשמות וזעקות שונות הופנו לכל עבר - הממשלה, המדינה, חוסר השיויון, הפטריאכליות ועוד ועוד. אין ספק, כי בכל אחת מהטענות יש קורטוב של אמת. אולם אני חושבת שהתפספסה הנקודה המרכזית. האלימות לא שייכת למגזר מסוים (כידוע), אך גם לא למגדר אחד בלבד וכן, גם אני יכולה להפוך לתוקפת.

גם אם האלימות מופנת ברובה כלפי נשים, לפני הקורונה ראינו גם לא מעט אלימות במחוזות אחרים - כלפי תינוקות, מבוגרים, תלמידים מוחרמים ועוד ועוד. אני חושבת ששורש הבעיה היא לא הבעיה המגדרית-שוויונית,אלא החוסר היכולת לראות מעבר לעצמי. אם כרגע אני רוצה משהו - מי יעצור אותי? לכל אחד מאתנו יש רגעים שהרצון שלו מתנגש עם הרצון של מי שעומד מולו. ואם במקרה האדם שמולי "חלש" יותר באותה הסיטואציה - תמיד קיימת האופציה "לנצל את ההזדמנות". הרי הכח כרגע בידיים שלי...

פה מתחיל התיקון האמיתי. כמה פשוט - ככה לא מובן מאליו. נכון, רובנו לא עושים דברים כאלה. ואני לא חושבת שצריך להתנצל בשם התוקפים, אבל אני חושבת שהתעמעמה בנו הרגישות לאדם שמולנו. כאדם שלא חשוב פחות ממני. מעבר לזה, במקום להקדיש מאמצים לשאלה איך לא להיות הקורבן. בואו נתמקד בשאלה - איך לא להפוך לתוקפים.

רגישות ואנושיות

זה יכול להתחיל בדברים הקטנים - איש מכירות המנצל את חוסר הידע של הלקוח, בעל סמכות מנצל את הסמכות לעגל פינות כשזה נוח יותר, או חייל שנשלח לכלא כי דיווח כדין שהקצינה שלו הפרה בידוד. ובסוף אותו הרצף - אם לא מתאים לי להתגרש - ארצח. אם הפעוט צועק ואני צריכה שקט - אכה.

המכנה המשותף הוא ההתעלמות מהאדם שמולי. הרגשות והדחפים שלי מעל הכל, גם אם בדרך אני מחריב את עולמו של העומד מולי לחלוטין. לדעתי, הדרך ליצור שינוי בהתנהלות הזאת, בבחירות השגויות, היא קודם כל לא להתרגל למקרים. לא לצפות בתכנים המתעדים את האירועים האלה, משום שכשרואים כל כך הרבה זוועות, משהו בנפש נשחק, ובפעם הבאה כנראה שלא נזדעזע כמו בפעם הקודמת. או אולי אפילו נמעיט בשגיאותינו שלנו. לאחר מכן השינוי צריך להיות בתודעה. לא מתחילים מלחנך את הדור הצעיר או את הנוער. מתחילים מלשנות את עצמנו, במפגשים הקטנים שלנו, כאנשים בוגרים, עם הסביבה (אוטומטית זה יגיע גם לדור הצעיר).

לגבי מערכת החינוך יש להכניס לתוכנית הלימודים שיח לא רק מניעת אלימות (גם), אלא גם על איך לא להתעלם מאדם בעל מוגבלות שמתקשה לחצות את הכביש גם כשאני ממהר. איך המילים שלי יכולות להשפיע על מי שסביבי. כמה חשוב להרים את הכסא בסוף יום הלימודים. ראוי שיתקיימו שיעורים כאלו, בהם נשוחח על החשיבות והצורך ברגישות ובאנושיות, גם כשלא נח.

במקביל יש לעודד שיחות שיקוף שבועיות במסגרות שונות (מוסדות חינוך אך גם מקומות עבודה), בהם נשקף אחד לשני את ההתנהלות החברתית. בשיחה ישוקפו הנקודות בהם היה חוסר רגישות או חלילה מעבר לכך. אפשר לקרוא לי נאיבית, אבל אני חושבת שאם אנחנו במחוזותינו נתחיל מהשינויים היום יומיים האלו נוכל להמשיך לבנות חברה שרואה את האחר גם במקרי קיצון.