הליכוד וליכוד ב'

הבחירות שבפתח כבר מורגשות. בנתיבי איילון, שהתנועה בהם השבוע רדודה, כוסו בניינים בשלטי תעמולה. תמונות גדולות של שניים, חולדאי ויעלון, שספק אם יעברו את אחוז החסימה, בבחינת "אני ואפסי". המפלגה פחות חשובה. עוד אין יודעים מי ומי יקשטו את הרשימות, אבל המנהיגים רבי האגו ותאבי השלטון כבר "חוגגים" בכרזות ענק. בזבוז זועק לשמיים.

מיום ליום הרשימות השונות מתחילות לקבל צורה ופנים. דרושים כוכבים. כמו בשלוש המערכות הקודמות, גם הפעם מילאתי טופס מועמדות לכנסת. במסגרת בורסת ההעברות של פוליטיקאים ממפלגה למפלגה לא שמעתם על כך. כי מה לעשות, לא טרקתי את הדלת למפלגתי, לא נטלתי הימור והצטרפתי בהו-הא גדול למפלגה אווירה כזו או אחרת שקמו לנו, רובן תחת מטריית "רק לא ביבי". כמובן, אין סיכוי שאחזור לכנסת ממרום מקומי בסוף רשימת 120 המועמדים, הגם שמספר המנדטים של הליכוד, לפחות על-פי הסקר האחרון שפורסם בעיתון זה, מתחיל לנסוק לעבר מספרם הנוכחי. בעוד הליכוד שומר על בכורתו, אי-אפשר שלא להשתאות לנוכח מפלגות-הנגד שצצות ועוד יצוצו לקראת ה-4 בפברואר, מועד סגירת הרשימות. אז גם נדע אילו "מפורסמים" תופסים מקומם ברשימות השונות, מי עזב את ביתו הפוליטי לבית חדש, למפלגה חדשה, ומי נשאר באותו בית, הגם ששינה פניו.

עד כה הפרישות הללו כמעט לא החלישו את הליכוד, על-פי הסקרים כמובן. התמונה המצטיירת נכון לעכשיו עודנה של מפלגת ליכוד גדולה, יציבה, ותיקה, בעלת מסורת פוליטית באופוזיציה ובשלטון, ולצידה שלל מפלגות קטנות בהרבה, החל מ17 מנדטים לסער, 14 ללפיד, 12 לבנט וכן הלאה. רק התאגדות כמה מהן לגושים, כמו גוש הימין של סער, בנט, ליברמן, יחד עם לפיד, או כמו גוש השמאל המצומק, עלולה לסכן את "גוליבר" הליכודי בראשות בנימין נתניהו.

הסקרנות הרבה ביותר ממוקדת ברשימת "תקווה חדשה", הנבנית בעיקר על פורשי הליכוד. נטשו אליה כמה אישים מוכרים ובראשם כמובן גדעון סער. עצם פרישתם מקורה בראש וראשונה מאכזבה ממעמדם הירוד לדעתם בסיעת הליכוד ואי קידומם לשרים או לתיקים ראויים. "תקווה חדשה" היא לאמיתו של דבר ליכוד ב'. כל ניסיונותיה, על-פי תעמולתה, לבדל עצמה אידאולוגית מתנועת האם, נראים מגוחכים. מכאן, שאם באידיאולוגיה-נטו עסקינן, ולאו דוקא בחיסול חשבונות אישיים, כי אז מחנה הימין בהובלת הליכוד, אם יתעשת, יוכל בוודאות להקים ממשלה יציבה, בעלת רוב מוצק, שתכהן לפחות ארבע שנים. חזון שנכון לעכשיו לא נראה בר הגשמה, לאור ההתבטאויות החריפות של מנהיגי מפלגות הימין נגד ראש הממשלה, ותגובות הנגד של דוברות הליכוד.

את גדעון סער אני מכיר משכבר הימים. אנו חולקים אותה אידיאולוגיה, הוא יודע שגם לי יש ביקורת על התנהלות מר נתניהו, ומשך כהונתו, לצד הערכה למנהיגותו ולהישגיו. בשבילי הליכוד הוא לא רק העומד בראשו. בשבילי - ואולי בתמימותי - זוהי אותה תנועה לאומית-ליברלית, משפחתית-עממית, יציבה למדי, עם מסורת שלטונית רבת שנים, הגם ששינתה את פניה. צר לי שבוטלו גם הפעם הפריימריז. את המאבקים על ראשות הליכוד, הרכב הרשימה ודרכה של התנועה יש לנהל בתוכה פנימה, באופן דמוקרטי. למרבה הצער, כשם שסער אומר היום "רק לא ביבי", נתניהו קבע "רק לא סער" כשנמנע מלצרפו לשולחן הממשלה. דבר שהיה תמוה בעיני רבים בתנועה. ועדיין היה על סער לבלוע עלבונו ולא לרעות בשדות זרים, למגינת לבם של חסידיו. כך איבד לחלוטין את סיכוייו בבוא העת לרשת מתוך הליכוד את נתניהו.

שלא כמו אולמרט המגדף שאינו בורר מילותיו, או המרואיין הסדרתי ליברמן, או גנץ שמנסה לברוח מדימוי החנון, או חולדאי שמנומך מקומו בסקרים מודיע ברוב רהב כי הוא פוסל ב"ממשלתו" רק את ביבי, גדעון סער מבקר בחריפות אך שומר על שפה נקייה. וזה נותן תקווה לעתיד. ככל שמתקרב מועד הבחירות, ייתכן שעוד אנשים יעשו לעצמם חיים קלים בדרך לכנסת ויעברו לסער. גם אם זה יקרה, המאגר הימני בכללותו ישמור על כוחו ואפילו יגדילו. התמונה ברורה: גוש הימין האידיאולוגי גדול בהרבה ממקבץ מפלגות המרכז והשמאל. הניסיון הפוליטי מלמד: לא בהכרח האמירה "רק לא ביבי" תחזיק מים בעקבות הבחירות. אין להוציא מכלל אפשרות, גם אם כרגע זה נשמע דמיוני, כי תוקם ממשלה שכולה על טוהרת מפלגות הימין: הליכוד-סער-בנט-חרדים. הגיעה הזמן ליציבות שלטונית, למימשליות ראויה, לפוליטיקה מתונה. הרוב בעם, הציבור הלאומי-אידאולוגי, מייחל לכך. במיוחד אחרי הכישלון הצורב והניסיון המר עם הממשלה הנוכחית, ששמה ללעג את ערך האחדות.