|
|
רגשות אשם [צילום: נועם מוסקוביץ'/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בזמן האחרון אי-אפשר לגשת לחלק מאתרי האינטרנט בלי לצפות קודם בילד חולה סרטן או בבכי קורע לב של הוריו שמתחננים לתרומה. גם ברמזור בדרך לעבודה אני מסתכל למצוקה ישר בעיניים. בפניה שמאלה ניצב איש מבוגר בלבוש חרדי שבניגוד למראהו הגמלוני מפגין זריזות מפתיעה. מוקדם בבוקר הוא מתייצב על משמרתו ומדלג בין המכוניות כדי ללקט תרומות. הוא מזהה את מכוניתי מרחוק ומסב את מבטו ממני. הוא כבר יודע שלא אתרום לו. יש לו לקוחות קבועים שמכינים מראש כמה שקלים והוא מזכה אותם בחיוך ובברכה.
בצדה השני של הצומת מקבץ נדבות בחור גבוה ורזה עם עיניים טובות שנראה אלכוהוליסט או מכור לסמים. הוא פוסע הלוך ושוב לאורך שורת המכוניות, מזגזג בין הנהגים תוך שהוא מישיר אליהם מבט מפציר ומנענע את כוס הקלקר שלתוכה הוא אוסף את התשורות. אלו שפונים ימינה נתקלים בפעלולן שלבוש כליצן. הוא עומד על סולם קטן ומקפיץ כדורים להנאת הנהגים החולפים. כשהרמזור אדום הוא ממהר לרדת מהסולם ולעבור בין המכוניות כדי לאסוף כמה מעות לפני שהרמזור יתחלף שוב.
בסופרמרקט, לפני שאני משלם, הקופאית שואלת אותי בנונשלנטיות אם אני מעוניין לתרום עשרה שקלים לילדים חולי סרטן. אני מסמיק מבושה ואומר "כבר תרמתי" והיא מהנהנת לעברי בחוסר אמון. ביציאה למגרש החניה אורבת לי חבורת בני נוער שמתרימים עבור אוטיסטים, חרשים, ונשים מוכות. אני מחיש את צעדי וממלמל שאין לי כסף מזומן רק כרטיס אשראי.
כשאני מגיע לרכב מגיעה שיחה מארגון צדקה. פעם הם היו מתקשרים ממספר רגיל ויכולתי לזהות אותם ולהתחמק. היום הם מתקשרים ממספר שנראה פרטי. המתרימה הסימפטית מזכירה לי שבשנה שעברה תרמתי להם ועכשיו המצב קשה ואני חייב לעזור. כיוון שהמצב כל כך נואש, הם יסתפקו אפילו בתרומה של חמישים שקלים בלבד, אם כי הם מעדיפים תרומה קבועה אחת לחודש כדי להקל עלי.
גם רואה החשבון שלי מתקשר להזכיר לי שניתן לקבל החזרי מס על תרומות ומתפלא איך זה שאני לא מעביר לו חשבוניות על תרומותיי. "חבל על הכסף שלך" הוא אומר לי. "ממילא אתה תורם, רק תזכור להעביר לי את הקבלות בפעם הבאה כדי לקבל החזר". גם בבית אין לי מנוחה מהמתרימים. פעם בכמה ימים מכישים בדלת סוכנים של רצון טוב ופורטים על נימי מצפוני המיוסר. אפילו הבת שלי שחזרה לחופש מהצבא מנסה להתרים אותי לטובת חיילים בודדים. לאחרונה, בכול מקום בו אני נמצא ובכל מקום אליו אני מגיע, מישהו טורח להזכיר לי שיש לי יותר ממה שאני זקוק ושישנם רבים שלא שפר עליהם גורלם כמוני.
שאלות חתרניות
ובאמת, איך אפשר לשבת בביתך החם בבטלה עם כוס יין ולהתרווח כשישנם בישראל ילדים שברחו מהבית וזרוקים ברחוב בלילות קרים? איך אפשר לשבת במסעדה ולא לתרום לנערה עיוורת עם חיוך מקסים כשכל מה שהיא מבקשת הוא שאקנה ממנה ורד ארוז בניילון תמורת ארבעים שקלים בלבד? ואיך אני מעז להתענג על ארוחת גורמה כשיש במרחק קילומטרים ספורים ממני משפחות ברוכות ילדים שרעבות ללחם? חוסר הצדק הזה מטריד את מנוחתי ופעם אחר פעם מתחולל בתוכי מאבק איתנים: לתרום או לא לתרום?
מצד אחד אני מעוניין לעזור ומה זה בשבילי כמה שקלים? מצד שני, ניסיון העבר מוכיח לי שאם תרמתי לעמותה פעם אחת, נפלתי ברשתם לנצח. אם חשבתי שארגיש סיפוק קורה בדיוק להפך: לעולם לא יעזבו אותי בשקט. כמה שלא אתרום זה לא יהיה מספיק. לנצח אמשיך להתייסר ולהרגיש שלא עשיתי די. לעולם אישאר קורבן למסחטה הרגשית. אני לא אדם טוב במיוחד אבל אני חלש אופי ולחיץ וכשאני רואה ילד חולה סרטן יש לי דמעות בעיניים וצביטה בלב. אבל, שבריר שניה לפני שאני נכנע סופית ושולף את הארנק, מתגנבות לראשי שאלות חתרניות:
מי אלו האנשים האלה שעומדים כל בוקר ומקבצים נדבות? היכן הם גרים ואיך איך מגיעים בכול יום בשעה קבועה לאותה הצומת? האם הם אנשים קשי יום שלמרות מאמצים לא מוצאים עבודה או מועסקים בארגון גיוס תרומות שמנצל את טוב הלב של אזרחים תמימים כמוני? ומי מממן את הסרטים המושקעים כל כך של חולי הסרטן שמבקשים ממני לתרום ואת שטחי וזמן הפרסום היקרים כל כך? האם הטיפול שלטובתו הם מגייסים כספים באמת מציל חיים ומבוסס מדעית? האם הכסף מגיע באמת לנזקקים ולא לעובדי העמותה? האם המדינה באמת ממאנת לתת טיפול מציל חיים מוכח לילדים חולי סרטן או להטיס אותם לניתוח בחו"ל?
אולי מישהו מנסה לייצר תחושה של מצוקה כדי לנצל את אופיי החלש? ואולי גורמים עלומים מנסים לעורר זעם כנגד הממשלה כדי להחליף את השלטון? אפוא נגמרת התנדבות למען חלשים ומתחילה הצקה והטרדה של אזרחים שלוים? והכי חשוב, האם אין לי זכות לחיות את חיי וליהנות מרגע של נחת בלי לחוות סבל של אחרים? האם אין לי זכות ליהנות מרכוש שצברתי בעבודה קשה בלי להתחלק עם זרים? האם הפתרון הנכון למצוקה חברתית או רפואית הוא גיוס כספים מאנשים פרטיים? האם הגון להעמיד בפנינו האזרחים את הבחירה לתרום או להרגיש אנוכי, אטום לסבל הזולת וחסר רגישות חברתית כפי שאותם מתרימים גורמים לי להרגיש? ומדוע שהמדינה, לה אני משלם מיסים רבים, לא תממן את צורכיהם של אותם מסכנים?
פתאום אני מוצף בזעם וחשדנות. פתאום משתלטת עלי התחושה שתעשיית השנור שמקיפה אותי וסוגרת עלי, זוממת לא רק לגזול ממני את רכושי אלא לזנב בי נפשית ולגרום לי לרגשות אשם. אבל אז אני נזכר שרק לא מזמן גם אני גייסתי תרומות לשיפוץ יחידה בבית החולים וגם אני הפעלתי לחץ רגשי על התורמים כדי שיתרמו ולכן גם אני שותף לתעשיית השנור. פתאום מתברר לי שהכעס שלי לא היה מוצדק ושבמומי אני פוסל. בבת אחת אני מבין שאני חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. בדרך חזרה הביתה אני עדיין נסער. הרמזור מתחלף לאדום. אני מגלגל את החלון כלפי מטה נותן לאלכוהוליסט חמישה שקלים ומרגיש קצת יותר טוב.
