הקול החברתי של פרשת "משפטים"

בשנת 1946 השמיע הכומר הגרמני מרטין נימולר דברים מייסרים לנוכח גילויי אדישות ועמידה מהצד, כאשר מתחוללת פגיעה באחר, פגיעה שהביאה להשמדת עשרות מיליוני בני אדם ובתוכם ששה מיליון מבני עמנו -

"כְּשֶׁעָצְרוּ אֶת הַקוֹמוֹנִיסְט לֹא צָעַקְתִּי,
כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוֹנִיסְט.
כְּשֶׁעָצְרוּ אֶת הַסּוֹצְיָאלִיסְט לֹא צָעַקְתִּי,
כִּי לֹא הָיִיתִי סוֹצְיָאלִיסְט.
כְּשֶׁעָצְרוּ אֶת הַיְּהוּדִי לֹא צָעַקְתִּי,
כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי.
וּכְשֶׁעָצְרוּ אוֹתִי -
לֹא הָיָה מִי שֶׁיִּצְעַק לְהוֹשִׁיעַ אוֹתִי".

אמירה זו מלווה אותי בעת קריאת פרשת "משפטים", הפרשה השישית בספר שמות. פרשה, המציבה בפני מי שקורא אותה מחויבות לא לעמוד מהצד, לא להישאר אדיש לנוכח צעקת החלש והאחר. קריאה בפרשת "משפטים" מציבה בפני כפרט בתוך חברה ומהחברה בכללותה דרישה למחויבות מוחלטת למימושם של ערכים חברתיים, ולהשמיע מחאה כאשר הם נרמסים.

הפרשה מציבה בפנינו אתגר לתרגם את חזונה הלכה למעשה. להפוך את המעמד עם העוצמות של כל פלאי הפירוטכניקה מהפרשה הקודמת, פרשת יתרו, ואת שלל המשפטים בפרשה שלנו למהות חיינו ולמהות של כל אורח חיינו. לשם כך בראש ובראשונה זה מחייב את נציגי השלטון להיות דוגמה ומופת. מצער, שנורמות חיים שדבקו בנציגי השלטון רחוקות מלהיות דוגמה ומופת לחברה הישראלית באלו הימים.

משלל המשפטים אני מפנה את תשומת הלב למחויבויות, הדורשת מאתנו פרשת "משפטים" כלפי החלש וכלפי האחר בחברה. החובה לא להיות אדיש כלפי מצוקותיהם, לא לעמוד מהצד, כשהמארג המוסרי והערכי של הצווים נרמס הן ביחסינו כלפי האחר והן כלפי החלש בחברה שלנו.

ערב קריאת פרשת "משפטים" קופחו על פיגומי הבניין חייו של פועל בניין ברחוב עמל בבת ים, נמשך קטל קטילת חיים של הון אנושי יקר, ואנחנו כחברה נשארים אדישים. לא הרמנו קול. הנושא של קטל בני אדם על פיגומי הבניין אינו על סדר היום הציבורי.

המשך ההפקרות של הרג הון אנושי יקר על פיגומי הבניין בישראל זו מהלומה לרוח פרשת "משפטים", המבקשת לעצב חברה בה לקדושת החיים של האדם יש ערך עליון ולא עוברים לסדר היום כשכל שנה מפיגומי הבניין לא חזרו לביתם אחרי יום עבודה עשרות פועלים ומאות חזרו עם נכויות קשות וחלקם עם נכויות קשות לכל חייהם.

ציוויי השמיטה של עבדים בהם נפתחת הפרשה (שמות כ"א 1-11) כפי שמנוסחת אינה אקטואלית כיום. אך האם לא עלתה על בימת חיינו גרסה חדשה ומודרנית של סחר בעבדים? האם אין בקרבנו שכבות חלשות עובדות, משועבדות תמורת שכר רעב? אם זה פליט האימה מסודן, אם זה הפלשתיני שמוכן למכור את כוח עבודתו, אם זה העולה מאתיופיה או מארצות חבר העמים, שמוכן תמורת כל שכר שיוצע לו לעבוד, גם אם השכר הוא משפיל לפי שעת עבודה ללא תנאים סוציאליים וללא זכות להתארגן בארגון עובדים. העבדות המודרנית היא התופעה של חברות כוח אדם המעסיקות הון אנושי כאילו סחרו בַּעֲבָדִים. ללא מתן ביטחון תעסוקתי לעובד.

המחוקק העומד מאחורי חיבור המסמך של פרשת "משפטים" מודע לקושי של יישום חזון ההלכה למעשה, לכן יש בפרשה ירידה לפרטים במיוחד בכל הנוגע ביחס לחלש ולאחר - "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמְּךָ, לֹא תִּהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה, לא תָּשִׁים עָלָיו נֶשֶׁך" (שמות כ"ב 24) - ולא תזרוק אותו מביתו. המחוקק מדגיש אם אדם הנתון במצוקה חייב כסף לבנק אין לפגוע בזכותו לקורת גג. המחוקק יורד לפרטים הקטנים ביותר בדרישתו מאיתנו כחברה להשתית במערכות חיינו כיום רגישויות רבות כלפי אדם, הנמצא במצוקה, במיוחד כשהוא נזקק להלוואה והחיים העמידו בפניו מצב של קשיי פירעון.

אמצנו הרבה מאוד תופעות של תספורות ושמיטת חובות כדרישת פרשת "משפטים", אך למרבה הצער, השמיטות והתספורות מיועדות רק לבעלי הון ולטיקונים, שנטלו הון עתק, אך לא נמצאה תספורת של שמיטת חוב או הקלה בחוב לקשי יום, ואף היינו עדים לזריקה מבתיהם, כי לא עמדו בחוב של פירעון המשכנתא. תופעה של אדם עובד, שנקלע לקשיים בפירעון משכנתא, אסור שתסתיים בפינויו מביתו. במיוחד כשבפסוק הבא באה הדרישה "שֶׁאִם תַּחְבּוֹל שַלְמַת רֵעֲךָ עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ תָּשִׁיבֵנוּ".

הפרשנות החברתית, שחייבת להינתן כיום לשמיטת כספים, שהחלה בתיקון הפרוזבול, חייבת לקבל לבוש של תיקון עולם חברתי. תיקון עולם שביטויו בנית חברה על אדנים, שלא ההון יהיה המנווט בה, אלא גולת הכותרת שלה תהיה האדם העובד והיוצר בחברה, והגשת כל הכלים שחברה חייבת להגיש לאדם שנמצא במצוקה.

הרמב"ן שואל שאלה מעניינת, מדוע פרשת "משפטים", על שלל המשפטים שישנם בה, התחילה דווקא במשפט הראשון שלה "וְאֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶר תָּשׁים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִּקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי... בַּשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". מדוע הצו הראשון בפרשה כה משמעותית בגיבוש דפוסי חייה של החברה היהודית מתחיל בָּעֶבֶד, בָּעוֹבֵד. ועל כך אומר הרמב"ן מפני שיש בשילוח העבד העברי בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים. זכר לחרות לחופש.

המסקנה שחייבת להנחות אותנו מפרשנותו של הרמב"ן, זו החתירה הבלתי פוסקת לבנות חברה יהודית לא על אדנים של קוטביות חברתית, אלא לבנות חברה, שקולו של האדם העובד יהיה בראש מעיניה, ולוֹ - ורק לוֹ - תהיה הגמוניה בחברה.

בימים אלו של מצוקה שנפלה על מאות אלפי עובדים, למרבה הכאב, הם אינם חשים, שרוחה של פרשת "משפטים" נושבת ומקרינה את ערכיה במפגשים שלהם עם החברה הישראלית. הם חשים, למרבה הכאב והצער, עוצמת פער בין מאווייהם לחיים על בסיס פרשת "משפטים" ובין מציאות החיים היומיומית.